לא חשבתי שאמצא את עצמי במרדף כזה. או שזה לא בדיוק מרדף, אלא יותר ניסיון לשמור על קצב. טרם החלטתי.
"אשת קריירה". כן, הגעתי למצב שקצת לפני גיל 25 חברה קראה לי בכינוי שעושה קונוטציית "רווקה זקנה עם חתולים" יותר מאשר משהו מהנה, אבל מפה לשם נהפכתי לאשת קריירה. סיפרתי לא אחת על מעללי הקריירה שלי- בין חנות הבגדים ללימודי התואר, בין שידורי הרדיו לכתבות האופנה וגם חילטורי כדיג'יית מפעם לפעם. כל מי שסובב אותי ביום-יום כבר מכיר את רוטציית ההתבכיינות שלי.
אל תבינו אותי לא נכון, מתחת לכל העומס הזה- טוב לי. נכון שאין הרבה מנוחה, או זכר לחיי החברה (או האהבה) שבעבר הרשיתי לעצמי לנהל, וגם הגעתי לשלב בחיים שאני מתרגשת מעצם המחשבה להיכנס להתקלח ולישון, אבל בסוף אותו יום- אני יודעת שהכל מתחבר. אני מרגישה שאני נמצאת במקום הנכון, בזמן הנכון, ופאק, זאת הרגשה כל כך טובה.
רק דבר אחד מצליח לערער את אותו הביטחון, ואלו המחשבות על המעבר. אני אמנם לא מאלה שעוברים את משבר "חיפה קטנה לי מידי", אבל כן, כשאת במרדף אחר קריירת-הקארי-בראדשו אותה אני מטפחת בדמיוני- אין מנוס. הקאונטדאון למעבר מתחיל ובעוד חודשיים-שלושה אני צפויה למצוא את עצמי חיה בעיר ההיא שלא הולכת לישון.
באותם רגעים אני נותנת לעצמי לשקוע במוזיקה. בזמן שאני מרחפת בין ביטים אני מתחילה להזכר במגוון האופציות השונות שטומנת בתוכה תל-אביב. אותה ילדה קטנה, שפעם נאלצה להתפשר על מסיבות עם מוזיקה שהיא בכלל לא אוהבת, מתרגשת למצוא את הנישה שלה. המסיבות, הדיג'יים מחו"ל ואפילו הייצוא המקומי, יש ריח של משהו חדש וטוב באוויר.
בשנתיים האחרונות, אני מוצאת את עצמי נשאבת יותר ויותר למוזיקה אלקטרונית, במיוחד לכזאת שמשלבת צ'ילאאוט חלומי עם כל מיני אפקטים חדשים שקטונתי מלהבין את דרכי הפקתם (נו, הקופסה המרובעת הזאת עם הכפתורים…בדיוק).
דוגמה לאותה קופסה מרובעת בשם MPC (מתוך עמוד הפייסבוק של Garden City Movement)
זה התחיל בהתמכרות קשה לערוץ יו-טיוב בשם Majestic Casual. נהפכתי לזומבי שניזון משירי צ'ילאאוט איטיים- אותם שירים שלבסוף גרמו לי להתחיל לשדר את LateStream- תכנית רדיו לילית, מלאה בשירים נעימים מכל ז'אנר שעולה על רוחי. יש בהם משהו שפשוט גורם לך להשלים עם השקט והלבד.
ואז הגיע ההרכב שכבש אותי.
לא חשבתי מעולם שיגיע היום בו אני, נעמה ברקן, אמליץ על להקה ישראלית, אבל גארדן סיטי מובמנט הצליחו לשנות עבורי את חוקי המשחק.
לפני קצת פחות משנה הבחנתי בשיר שפרסם בפייסבוק יוני שרוני (כותב, מפיק ושדרן בתחנות רדיו "הקצה" ו"תדר" הקיצית), המוטבע בלוגו של Majestic. מה הקשר שלו לשיר הזה? לא הייתי בטוחה אבל אחרי פחות משנייה כבר נשביתי לצלילים מיקום קוסמי אחר.
קצת רחרוחים וגיליתי שמדובר בגארדן סיטי מובמנט, הרכב בו חברים אותו שרוני הנ"ל, יחד עם יואב סער ורועי אביטל בעל הקול הנוגה (כמעט שכחתי מי זה צ'ט פייקר, נשבעת)- שניהם יוצאי להקת "לורנה בי", שם גם התחילה עדי אולמנסקי המוכשרת.
לא לקח זמן רב עד שהנחתי את ידי (או את עכבר מחשבי, ליתר דיוק) על האי.פי שלהם, Entertainment, ובכזאת קלות, ארבעה שירים הצליחו להביא אותי למקום מבטחים.
אין דרך אחרת לתאר את זה. כאילו מישהו פלש לי למחשבות, מצא את כל הצלילים שיכולים לשמח ולהרגיע אותי בו"ז, הכניס אותם לאותה מכונה מרובעת והפיק מזה שיר שעושה קסמים וממיס את גופי.
יש סיכוי שאני נשמעת משוגעת, אבל יש לי אמונה טוטאלית בכוחם של שירים. ומי שלא מאמין לי צריך לראות את ההופעה שלהם מהבוילר רום שנערכה לפני שבועיים בתל-אביב. גם דרך לפטופ עם אינטרנט באיכות בינונית הצלחתי לקבל צמרמורת, ולא לחינם. אני עדיין מתקשה להבין איך מצליחים ליצור את המוזיקה הזאת בלייב- טיפות גשם, נקישות קסילופון, תיפופים קלים, רוח. אלו צלילים של קסם, והכל מייד אין איזראל.
וקסם כמו קסם, זאת תחושה שקשה להסביר במילים. לכן, אשאיר אתכם עם קליפ יפהפה לשיר Move On, ואם הדרופ בפזמון לא יעשה לכם קוועצ' בלב- אני לא יודעת מה כן.
.Then, I Guess It's Time to Move On
//נעמה ברקן