לכל דבר בחיים יש תוקף, וזמן שחולף יכול לתקן, לחבר, וגם לפעמים להרחיק ולהפריד. חלק מהאנשים שבחיינו הם אלמותיים בנוכחותם שתמשיך להתקיים עד שהמוות יפריד בינינו, בצורה פחות דרמטית כמובן, וחלקם זמניים עד כאב. כל אחד, נצחי או זמני, משאיר את חותמו, בין אם הותיר אחריו חלל של תובנות, ובין אם דרכו הונחה תשתית למערכות יחסים עתידיות בריאות יותר.
לאורך השנים תמיד זכיתי לביקורת על היותי ברנש ביקורתי. בתקופה האחרונה אני מעדיף להשען אחורה, לחייך לעצמי ולצבור אנרגיה על מנת שאוכל לחזור למציאות בכוחות מחודשים. אין לי כח לעימותים. החוש שלי שמזהה את אותם אלו שמעוררים בי דברים פחות חיוביים עובד שעות נוספות, מסביב לשעון וגם בסופי השבוע. עשרים וארבע שבע. מערכת הסינון הטבעית הזו לא מאפשרת לי עוד להמשיך ולהתקרב. לפעמים היא שכלתנית שמזהה דברים שההגיון שעומד מאחוריהם מובן לי לגמרי. אנשים קרובים אליי שפגעו בי בדרכים כאלו ואחרות, או מקרים שבהם קל לי לשים את האצבע על העניין המדוייק שהאיר את עיני. במקרים אחרים זוהי מערכת אוטומטית שעובדת ללא התערבות או הגיון נראה לעין. התת מודע שלי משדר לי לקחת צעד אחורה ולהתרחק. לפעמים אפילו קשה לי לשים את האצבע על הסיבה המדוייקת.
הרבה יותר נעים לי עם עצמי בגרסה הלא-ביקורתית שלי. משהו במתינות הזו גורם לי לחשוב בצורה צלולה יותר, שקטה יותר. אוהב לדבר בשקט וברוגע, לנשום, לשחרר את האגרסיות האלה שמתלוות לעימותים ולרגשות שנעים במנעד שבין עצבים לרתיחה כוללת. עונת העימותים שירדה מלוח השידורים גררה איזה צופה נזעף או שניים, אלו שממתינים לעימות שכנראה שלא יגיע בתקופה הקרובה, או בכלל. אולי יגיע יום שבו אתייחס לאגרסיות האלה באור סמי-רומנטי ששמור לנוסטלגיות נעימות, אבל כרגע כל ההיתקלויות האלה צרובות אצלי בזכרון כפוצעות ומצלקות.
ההודנא שגזרתי על עצמי גוררת השלכות שעלולות להתגלות כבעייתיות, מחלוקות שהיו אמורות להתיישב מזמן הופכות לפערים גדולים שספק אם יהיה ניתן לגשר עליהם. אולי אני אדיש ולוקח את העניינים כמובן מאליו, אבל יש רגעים שבהם צריך לפעמים לקחת פסק זמן, להתרחק מעט מעין הסערה. החוויות המסעירות יכולות להיות חיוביות ושליליות, אבל רכבת ההרים המנטאלית הזו לא נכונה עבורי יותר. מעדיף שהחברים הקרובים סביבי יהיו אלו שהם מנייה בטוחה, כאלו שלא מאכזבים לעולם, ושהידיעה הברורה בדבר האהבה וההערכה ההדדית ששוררת בינינו היא הדבר היחיד שמובן מאליו. אותו זיג-זג רוחני ומאכזב, שהפסגות שבו גבוהות ומרגשות במיוחד והתהומות שבו מכאיבים למדי, הוא בעצם קצה החוט לפתרון התעלומה. מילה אחת צפה אל מול עיני ולא משאירה מקום לאחרות – התשה. אני מותש. מותש ממלחמות, מותש מעימותים. מעדיף לשבת רגל-על-רגל, לחייך לעצמי ולדמיין את הספה שלי כחוף צהוב באיים האנטיליים ההולנדיים.
השלווה הזו כל כך ממכרת ומעוררת, שאף אדרנלין לא יכול לה בכלל. בזכותה אני מצליח לצלוח את אחת התקופות המורכבות בחיי, מערכות ההגנה שלי הפכו למדוייקות יותר ופחות פרוצות לכל רוח פרצים, ועם זאת עדיין מאפשרות ליותר אור להכנס מבחוץ. אני מניח שכמו בכל סטיית תקן, גם כאן העימותים בסופו של דבר יחזרו בעוצמות נמוכות יותר ויתרחשו, אבל בינתיים נעים לי, בשקט שלי. זה לא אתם, זה אני.
// יובל אורן