המלכודת הטקסטואלית הראשונה מונחת כאן לפניכם, תמימה למראה ולא ממש מדממת – בבתי קברות יש משהו מאוד סופני. כשהייתי ילד, סבתא שלי היתה לוקחת אותי לטייל בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. מרחק הליכה קצרצרה מביתם בשכונת בית הכרם הירושלמית. המקאבריות של הטיולים האלו איכשהו חלפה מעליי, והילד שהייתי כאילו שקע בתוך ענן של פסטורליות ושקט. מקום שיש בו את כל הכאב, מקום שסיים לדמם ובתוך כל המוות הזה נמצאה שלמות עצמית שהחיים לא הותירו לה מקום, אבל המוות מחייך אליה מכל פינה.
ככל שעברו השנים ובגרתי, לאט התחלתי להבין שמצבות נמצאות סביבנו כל הזמן, ולא רק בבתי קברות. כל זכרון שמופיע בצורה פיזית וגשמית הוא מצבה. העניין הקטן הזה הופך את תל אביב לבית עלמין אימתני, כל פינה וכל רחוב מעלים זכרונות, כשלפעמים זכרון אחד דורס את האחר, לעיתים הם משתלבים זה בזה, ולפעמים דווקא זכרון ישן ינצח ויגבר על כל מתמודד חדש מולו. אם כל המצבות.
הבעיה הגדולה עם מונומנטים כאלה היא הקושי בלשחרר אותם. הצל שלהם מטיל עלינו את אימתו, אבל אנחנו מעדיפים לקפוא בצילו של המונומנט מאשר לשבור את המצבה הארורה לרסיסים. לשחרר את הזכרונות זוהי המשימה הקשה מכולן, הרי את כל שאר הדברים שצריך לשחרר בשעת פרידה אנחנו עושים די בקלות – ממחיקת הזכרונות והתמונות המשותפים ברשתות החברתיות, ניתוק קשרים משותפים אם צריך, ועד מעוזות מרוחקים ממש כמו השמדת חפצים שמזכירים את הנפש שאינה עוד בחיינו.
למען האמת, מאסתי במצבות האלו. אין לי עוד כוחות לטייל לאורכם של בן יהודה ודיזנגוף והסמטאות שבינהם, להזכר במראותיהם של יותר מדי חדרי מדרגות וחדרי שינה, ולהספיד קשרים אנושיים שפעם עשו לי נעים. מעדיף לא ליצור ולא לחדש. מעדיף להימנע מעימותים. איכשהו אני די משוכנע שעימות יוצר מוות קטן שמכלה כל דבר בדרך, שוכח שלפעמים אותו העימות ממש יכול לגדוע איבר נמק ולהציל חיים. אני עוצם עיניים ומתאר לעצמי את כל אותם אנשים שגדעתי בזיו חלקם בחיי, ועל אלו שהתלבטתי, נפחדתי, והשתתקתי. האם הנמק הזה יזיק לי? סביר להניח שכן.
הצל, הפחד והנמק – אחד הם. מפלצת תלת ראשית שמכלה כל חלקה טובה ומהנדסת אותי לתוך מלכודות דבש, קרני שמש שקריות של אומללות וכאב. בסך הכל רציתי להשתחרר מאהבתי אליך, תהיה אשר תהיה, חלקות הקבר שלך הוכנו מבעוד מועד כבר לפני זמן רב, אבל הגליוטינה ממתינה מחוסרת מעש, הנמק מתפשט ומאיים על מערכות חיוניות, מחזור הדם, מחזור החיים. בתקופות מסויימות חשבתי שהחיבור בינינו צריך להיגדע, חור שחור שבולע אנרגיות חיוביות ומייצר תקשורת לקויה, אבל בזמן האחרון אני מבין שהמצבה שתנציח את החיבור בין שנינו תהיה גדולה ומונומנטית במיוחד. היא תנציח אותך, אותי, ואת החיבור בין שנינו, ולשמחתי לא אתה ולא אני נחזה בה. היא תישאר כאן אחרי לכתנו, יהיה סופנו מתי שיהיה.
כנראה שהאיום הקיומי הזה הוא חלק מהקסם של לשהות לצדך, והוא חלק נכבד בעסקת החבילה של לאהוב אותך אהבת נפש שאינה תלויה בדבר. תהיה מונומנט, תהיה צל, תהיה פחד, תהיה נמק. אתה בצילי ואני בצילך, ולא שאלו איש מאיתנו לרצונו. אין צורך בכך. נבעט, נצעק, נבכה, נבנה חיים ונבנה מוות. כל אחד לעצמו ושנינו ביחד.
כשאלך ברחוב בדמיוני, ובניגוד לכל הגיון אצפה במצבתנו הדמיונית, אדע שחיינו את החיים, נלחמנו ואהבנו, ואדע שהמלחמה הזו לא היתה לחינם.
// יובל אורן