בכל בוקר כשאני קם אני מרתיח מים בקומקום, בזמן שהקומקום עובד אני מצחצח את השיניים ושותף את הפנים מהשעות של השינה בלילה.
מלבד העובדה שהמים הקרירים מורידים את סימני השינה, הם גם גורמים לי לעשות הפרדה בין כל מה שקרה בזמן שישנתי לבין מה שקורה בעולם האמיתי.
הקומקום כבר הספיק לקפוץ והמים רתחו, אני מסתכל על השעון של הממיר בחדר השינה שלי כי אני אף פעם לא מסתובב עם שעון על היד, אני מחשב כמה זמן נשאר לי ואם אני יכול קצת למרוח את הפעולות של הבוקר או שאני חייב לעשות הכול מהר שאני יצליח לצאת בזמן.
ברוב המקרים אני מצליח לקום באמת עם הצליל הראשון של השעון המעורר, אבל יש פעמים שבהם אין לי כוח באמת לשטוף את הפנים ואני רוצה עוד קצת לטעום מהחלומות, עוד קצת של פוך שעוטף אותי ואני מתעלם מהצלצול הראשון ומיד לוחץ על האופציה הזדונית של ה"נודניק".
זה סיכון גדול שאתה לוקח שאתה לא קם ובונה על האופציה של ה"נודניק" בשעון. ברוב המקרים איך שלחצת על נודניק אתה לוקח בחשבון שכל שאר היום ישתבש לך בכל הנוגע לזמנים לפעמים זה שווה את זה אבל ברוב המקרים ממש לא.
אני שם לב שיש לי זמן ואני יכול לעשות ברוגע את כלל הפעולות הנדרשות לפני היציאה מהדלת אל היום שלי.
המים בקומקום קצת התקררו הם עדיין רותחים אבל לא מספיק בשביל הקפה השחור שלי, אני מפעיל את הקומקום שוב, ובזמן שהוא מופעל אני מתחיל להתלבש, שם לי שיר יפה ברקע שיגרום לכל מיני תחושות ורגשות שתוקפים אותך חזק בבוקר קצת להיות פחות תוקפניות, תוך כדי שאני שם חולצה אני נותן מבט שוב לשעון, הזמן עובר מהר שרוצים שהוא יעבור לאט, לא נשאר עוד הרבה זמן.
אני מחליף לשיר אחר וניגש למטבח להכין לי קפה, שוב פעם לוחץ על הקומקום אבל הפעם מחכה לידו אני חייב שהקפה שלי יהיה הכי חם שיש, ולא נותר לי זמן כדי לתת לו להתקרר שוב. אני מוזג את המים הרותחים על האבקה השחורה, מוסיף כפית אחת גדולה של סוכר שימתיק את כל העסק השחור, והכול בכוס טייק-אווי כמובן שתלווה אותי לאורך הסיפתח של היום.
מחפש זריז את המפתחות של הבית. למרות שאתמול שמתי אותם במקום גלוי לעין זה לא עזר, מוצא אותם, משקפי שמש, סיגריות וכל מה שאני צריך ליום שלי נמצא בתיק. אני יוצא אל היום שלי. יורד במעלית הולך לכיוון תחנת האוטובוס, משהו חסר לי ואני לא יודע מה, האסימון נופל לי – הקפה, שכחתי אותו על השולחן.
נכנס לבית הקפה השכונתי "קפה שחור חזק בבקשה" אני מבקש. הפעם אני לא אצטרך ללחוץ על הקומקום עשר פעמים לפחות כדי לקבל את הקפה של הבוקר שבלעדיו לא מתחיל היום.
לפעמים אנחנו רוצים להגיע עם החיים שלנו למשהו מסוים כל כך חזק אבל תוך כדי אנחנו עסוקים בדברים אחרים שלא יעזרו לנו להשיג את אותה המטרה. כל זאת במקום פשוט לנווט את עצמך ולעשות רק מה שנדרש כדי להגיע לנקודה הזאת ואז משם להמשיך ליעד הבא. אצלי הפעם היה מדובר במקרה פשוט הייתי צריך רק לעמוד דקה ליד הקומקום עד שהמים ירתחו ולמזוג אותם לכוס. אבל מה זה אצלך?
צילום: (visualphotos.com)
//כפיר וקנין