בכל פעם שרואים אותי עוסקת בו ומתעסקת אתו ישר תוהים ושואלים אותי "איך את אוהבת אותו כל כך?!" בא לי לענות תשובה דבילית של אחת עם פרפרים בבטן "לא אוהבת, עדיין מאוהבת.." אבל לא כולם כמוני. העולם מסתבר מתחלק לשניים בקוטביות ברורה: מכורים מול סולדים. או שאוהבים אותו או ששונאים אותו. אין אמצע. אין הוא בסדר איתי ואני אתו. 1 או 0. קיצוני משהו אבל זה הדיל.
הקטע הרציני בינינו התחיל בשלב המתקדם של גיל ההתבגרות, תמיד אהבתי לרקוד אבל בכל הקשור לריצה הייתי מביכה. בחטיבה ובתיכון הייתי עושה טובה שאני רצה סביב המגרש במקרה הטוב או במקרה היותר רע עושה את העיקוף הגדול כי לימור, ה-מורה לספורט, פקדה עלינו לרוץ ועכשיו! וכשלימור אומרת – עושים. אפילו אנחנו חבורה של בנות מפונקות עם פתק מהרופא.
הכול השתנה ב2004. ב24.10.03 שכנתי שרית שניאור ז"ל נרצחה בפיגוע בנצרים והוחלט שלזכרה יתקיים מרוץ "השיבה הביתה". כתה י"ב, רק 37 תלמידים (בוא נגיד בעדינות לא בכושר שיא) משכבה שלמה ודיי גדולה נרתמו למשימה. שנראתה בזמנו בלתי אפשרית +. המרוץ לא היה ממותג כמו היום אלא פיילוט של בני נוער עצלנים שלא מבינים למה פעמיים בשבוע הם קמים בשעת 0 כדי להתאמן בקור של דצמבר-ינואר. מאותה פדלאת ריצה שהייתי לפני האירוע הטראגי הפכתי לחובבת ספורט מושבעת. באותם יומיים של מרוץ, מורשת קרב וגיבוש שברתי כל מחסום פיזי ונפשי, נאנקתי מכאבים בצד של חוסר סיבולת וזאת בשביל מטרה גדולה ממני ומהפינוק שאני ובני שכבתי היינו שרויים בו בחממה ששמה שוהם. כשסיימנו את המרוץ וכשלא יכולתי ללכת/לשבת/לשכב מרוב שהכול נתפס וכאב הייתי אחת הגאות וחשוב לציין אחת המופתעות שיש. מופתעת מעצמי ומהרגליים שהביאו אותי לצלוח את הק"מ הארוכים האלו שנראו כאימפסבל מישן 4. מאותו מרוץ ראשון בכל שנה מרבית תלמידי י"ב ועוד טובים אחרים מהיישוב לוקחים חלק במוסד החשוב והערכי שהפיילוט הראשוני הפך להיות. באהבה ובגאווה.
מאז ועד היום אני בהחלט מאוהבת באנדורפינים. התרופה מספר אחת נגד דיכאון בעולם. המוח הוא קונצרן התרופות הגדול והטוב ביותר שהוקם. אפילו טוב מטבע. הספורט הוא ווינר. כל ספורט שהוא. במהלך השנים הרבה דברים קלטתי עליו הספורט הזה.. או שאתה אתו או שאתה נגדו. קשה להתחיל אבל כשמתחילים לא רוצים לסיים וגם אם רוצים לא ממש יודעים איך כי ההשפעות על הגוף הן משמעותיות ומרחיקות לכת ביותר: פתאום מופיעה חולשה ועייפות, עצבנות, כאבים במקומות שהגוף עצמו לא ידע שקיימים, מצבי רוח ועוד.. ואז אתה מבין שאתה כבר לא יכול בלעדיו כי הוא פשוט מקשה עליך בהעדרו. כמעט כמו הריטלין בתקופת מבחנים, רק שפה זה יד ביד לחיים שלמים.
אז החלטתי שif you cant beat them join them. ובמקום לחסוך מעצמי נוטלה או ממרח לוטוס פשוט אפשר ליהנות מכל העולמות ולהתחשבן בירקון או בטיילת ולהרוויח גם נוף לים. הבעייתיות מתחילה כשאת מוציאה כסף על ביגוד לספורט כאילו היה שופינג היסטרי באיזה קניון שווה. אז כן אני מודה שאני מעדיפה להתפנק בנייקי מאשר בטופ שופ ומדיי פעם מעדיפה להירשם לאיזה מרוץ בנאלי ולישון בלילה שלפני כשיונית לוי בדיוק עולה לנו על המסך במקום להתקרחן. אפשר לומר שהזדקנתי (סה"כ נושקת כבר ל-27) אבל מבסוטית על ההרגשה והאנרגיות שאף חוויה אחרת לא מסוגלת לספק לי. בינתיים.
//הדר חורי