זה לא משנה כמה אשתדל, תהליך הכתיבה שלי נחלק לשני חלקים שווים. מדי שבוע אני מכנס את עצמי אל תוך האגף במוחי שמטפל בכתיבה התיאורטית. החוויות שאני עובר נצברות ומאופסנות שם בצורה מסודרת, קטלוג של רגשות שנשלף מדי חמישי אחר הצהריים ויוצא בפרץ של חמש מאות מילים אל תוך פוסט שבועי שפורק ממני את חוויותיי המנוסחות-היטב. יש לא מעט מקומות שבהם אני מצליח לכתוב, אבל חמישה מתעלים כל כולם:
5. הדשא שבין מלון הילטון לבית הקברות המוסלמי של סומייל – גן עדן על הצוק
למי שעוד לא הכיר את פיסת גן העדן הקטנה הזו, אין ספק שמדובר בחור אדיר בהשכלה. המדשאה רחבת הידיים הזו ממוקמת בשטח שמדרום למלון הילטון ומצפון לבית העלמין שבו נמצאת המערה החשמלית של חסמב"ה, כשממזרח גובל רחוב הירקון המפוייח וממערב נפרש מול עינינו הים התיכון. בריזה צוננת נושבת על פני באי הגן, ואין כמו להגיע לשם מצויידים בשמיכה, בקבוק מים והרבה שלווה.
המדשאה של הילטון
4. ויינברג – מוסד תל אביבי בהתהוות
תכננתי לפתוח את החלק של הויינברג בשורה הדרמטית 'מעטים הם האנשים שמכירים את הויינברג', אבל לשמחתי המשפט הזה לא ממש נכון. בר היין החמוד בפינת הרחובות בן יהודה ונתן החכם קיים כבר כמעט חמש שנים, ומתמלא מדי ערב בתושבי השכונה. האווירה המשפחתית גרמה לי להכיר את כל הצוות, משפחת הויינברג אם תרצו, והמקום הפך בלי שום ספק לבית השני שלי. כשאני יושב על הדלפק החיצוני בחזית של רחוב בן יהודה אני מתיישב דווקא עם הגב אל הרחוב והפנים אל הויינברג. שם במילא ההתרחשות האמיתית.
3. חוף גורדון – מקום של תום
מאה מטרים בלבד מפרידים בין הבית שלי לבין חוף גורדון המיתולוגי. אם המדשאה של מלון הילטון קרובה יותר בנוכחותה לעיר מאשר לים – חוף גורדון הוא ההיפך. הירידה התלולה מרחוב הירקון אל עבר חוף גורדון המיתולוגי היא כמו הדרך אל החופש. הריאות שוב מתמלאות באוויר שחסר לפעמים בסמטאות תל אביב, התרנים של היאכטות במרינה קורצים רק מעבר לשובר הגלים האימתני, וחוף גורדון השקט מספק לי כמה רגעי השראה מלאים בתום ועשירים בצילומים.
חוף גורדון
2. ביצ'יקלטה – הסוד הכי כמוס של תל אביב
בלב תל אביב הקטנה, אוף-אלנבי, בין בניינים מרופטים, נגרים, תופרים ומרפדיות – נמצאת החצר המושלמת ביותר בעיר. הביצ'יקלטה, מבית היוצר של הויינברג, נוסדה בסך הכל לפני חצי שנה – ונדמה לי שהיא לגמרי כאן כדי להשאר. החזית הצנועה ברחוב נחלת בנימין לא מסגירה את סוד החצר, כשגם כאן הצוות הוא למעשה משפחה אלטרנטיבית שממלאת בעיקר את סופי השבוע שלי. אין כמו להזרק לשעות ארוכות בחצר הנסתרת הזו, לבד או ביחד, עם ספר או אנשים אהובים סביבי.
1. המרפסת – ה"א הידיעה.
בסופו של יום, מקומות רבים בתל אביב מציתים אצלי את פרצי היצירתיות, אבל המרפסת המפורסמת שלי היא זו שמכילה את מרבית שעות הכתיבה שלי. עצי פסיפלורה בהתהוות, עץ זית גמדי, תבלינים רבים ונוף לרחובות ביירון ונתן החכם – ממלאים את עולמי ומעשירים את הטקסטים שלי בשלל תבליני-מילים, משחקי אותיות וחוויות שנצברו כאן לאורך חמש השנים האחרונות. המרפסת שלי היא זו שגרמה לחיים הקהילתיים סביבי להתפתח ולצמוח, היכרויות רבות ומעשירות עם השכנים שסביבי, ותחושה מיוחדת שלא היתה לי בשום מקום אחר. הרי בסופו של דבר כל הטקסטים שאנחנו כותבים, החוויות שלנו, הסיפורים – הכל מתרכז לדבר אחד בלבד, אנשים. זה כל הסיפור. זו לא שכונת פאר, ולא שכונה של עוני, ויש בה אנשים. סיפורים. אנשים.
ה-מרפסת.
צילום: אלון ראובני
// יובל אורן