הייתי בתנועת נוער, אידיאולוגית, חולצה כחולה. עשיתי שנת שירות, הייתי מחנכת, חברה, אחות. חלק מגרעין, קבוצה. חייתי עם קבוצה וניהלנו חיים משותפים, כלכלית וחברתית.
הקבוצה הייתה חלק מרכזי בחיי. ישבנו עד השעות הקטנות של הלילה, דנו על הסוגיות חשובות בחיינו. איך להתמודד עם חניך בעייתי, קשר עם בן זוג שלא צלח, איזה שמפו לקנות בכסף שלנו- עושה ניסויים או לא, ואם כן אז למה. החברים הכי טובים שלי. האחים שלי.
חיים משותפים, בקומונה, שנראתה כמו קומונה, הסריחה כמו קומונה והיום לא הייתי נכנסת למקלחת שם, מבלי להוריד בקבוק אקונומיקה פלאס חומץ, כדי להבטיח את המוות של כל החיידקים.
הובלנו מהפכה, השפענו על ילדים ונוער – היינו נאורים. התמודדנו עם קשיים. כמו מלחמה, באוגוסט כשהייתי בבריכה עם נה (כינוי: נחמה, שם שנתנו ההורים: נעמה), עם 40 ילדים, פתאום בום, המים רעדו, שקט. בום נוסף, מים רעדו. "נא לרדת למקלטים, זה לא תרגיל".
במקום שבו הדרכתי, אין זמן לאזעקות, או צבע אדום. רצנו למקלט.
בנסיעה חזרה, פטריות עשן שמקשטות את המראה של האוטו. עד היום אנחנו צוחקים על זה, כל הקבוצה. החלטנו שנשאר במלחמה ביחד ולא נעזוב את החניכים שלנו. סיכלו לנו את זה.
צבא ביחד, נח"ל גרעינים, אידיאולוגיה לפני הכל. חברים הכי טובים. לוקחים אחריות, בנים לגדוד, בנות מורות חיילות וצריך גם מד"נים. לקחתי אחריות, הייתי מד"נית (מפקדת בגדנ"ע), גרמתי לילדים בני 16 לעשות מה שאני רוצה לפי הקפריזות שלי, סיונקוק (כינוי: סיונוקי. שם שנתנו ההורים: סיון) הייתה תמיד שם, בזמן הדרכה, שיפצ'רנו יחד מחלקות, מאדירות אחת את השנייה מול הילדים המסכנים שעברו תחת שורותינו. שמואליקו (כינוי: שמואליקו, שם שנתנו ההורים: שמואל), היה מקמבן אותנו בצפ"ה. ואני מקמבנת אותנו באוכל מהמטבח. מי יסרב לי.
סמינר אחוזים, החלו לצוץ סדקים של השבר. ברור לכולם שאני לא יוצאת לקצונה, כי אם אצא, אז אעזוב את הגרעין, כי ככה זה עם אחוזים. בסוף התפשרנו שמורי (כינוי: מורי, שם שההורים נתנו: מור), תצא אחוז. כי לקחנו "אחריות תנועתית".
שברים קטנים, לא נורא, נעבור את זה. פרק משימה, מקבלים דירה מהצבא, כסף מהצבא, הולכים לבתי ספר ועושים פעילות לחניכים של התנועה. נאורים. חלק הפכו לצמחוניים, שיחות ארוכות למה לא לאכול בשר. חלק מצליחים במשימה והצוות שלי כשל. לא בגללנו, עבדנו בשכונה שבה אנסו ילד, ולנסות לשכנע ילדים להגיע למקלט שבו קרה האונס, אי אפשר, גם אם אתם הפיה הטובה. התייאשתי. בגיל 20 לא רציתי לחנך, רציתי להתפתח, הכרתי את א'.
החלו השיחות על שס"ן (שרות סדיר נוסף), עוד שלושה חודשים שלמים בצבא. לא מתאים לי. נחמה אמרה מראש שהיא לא עושה שס"ן ואני ממורמרת כל היום. הרגשתי שאני לא עושה מה שאני רוצה. שאני כבולה. מדברים על העתיד, על לימודים, טיסה לחו"ל, זוגיות. אני מרגישה בכל נקודה מבוי סתום. וכל זה עם קאסמים ברקע. מדהים.
נחמה עזבה את הגרעין. החברה הכי טובה שלי כבר לא בקבוצה. העוגן שלי. הרגישו שלא נוח לי, שאני רוצה לאכול בשר, שהספיק לי להדריך ילדים, במיוחד על מדים. שאני רוצה מקום משלי, חופשי יותר. שאם ארצה להביא את הבחור (א') ולהשתעשע, אז מבלי שכל הגרעין יציין מה שמעו מבעד לדלת. החיבוק נעשה אדוק יותר. פחות מתאים לי.
9Rooms
הלכתי הביתה לסופ"ש. אוכל של אמא, חיבוק של אבא. בילוי עם חברות. הגרעין יצא לסמינר, שיחות על שס"ן, התקשרתי לסרג' (כינוי: סרג', שם שההורים נתנו: סרגיי), ואמרתי לו "שומע, אז אני זהו. סיימתי". הוא לא הבין מה רציתי, אמרתי לו שאגיע לסמינר לדבר על זה.
בשיחה האחרונה שעשינו לפני הסמינר, אמרתי להם בכנות, כמו שגבר אומר לאישה: "את חונקת אותי, שחררי. אני אוהב אותך ואני רוצה להיות איתך, אבל תני לי להיות מי שאני". אני רציתי ללכת ללמוד, לטוס, לעשות מכינה. להעשיר את עצמי. לאחד מבני הגרעין, זה לא התאים, אמר שאני צריכה לקחת "אחריות תנועתית". המשפט שלו הדהד לי בראש באותו הסופ"ש.
הגעתי לשיחה בסמינר, בפנים אוהבות, ישבתי מול המעגל, הסברתי להם שזה לא הם. שאני אוהבת כל אחד ואחת מהם, אהבת אמת. אבל אני צריכה לחיות כמו שאני רוצה. בדרכי הבורגנית שלי. הם בכו. לא קיבלו את הבשורה.
אני השתחררתי, יצאתי לחיים. הלכתי ללמוד. קיבלתי כאפות מהחיים וחיבקתי אותם חזק. נופיתי מבית צבי, התחתנתי, קניתי דירה, עכשיו סטודנטית לאומנות. הם עדיין פה, לפעמים ברקע לפעמים יותר קרובים.
//שירן זילברמן
אהבתם את הפוסט? פרגנו – עשו לו לייק. הפוסט עם כמות הלייקים הגדולה ביותר יזכה את הכותב במארז יינות חגיגי לחג – מתנת יקב רמת הגולן.