כל פעם הייתי קרובה אליך אבל לא באמת. גם כשהייתי לידך היית חסר לי.
הייתי רואה אותך בעיניים של אנשים ברחוב אבל לא בשלי. הייתי הולכת ברחוב, קוראת לך ומצטערת שאני לא יודעת לשרוק. הייתי נושכת את השפתיים, מחכה רק שיגיע תורי.
הזיכרון האחרון שלי ממך היה בדרום אמריקה. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי אותך באמת. כל בוקר היית קם הרבה לפני השמש ומעיר גם אותי. הייתי מתעוררת בבת אחת ובהתרגשות. שנינו ידענו שכבר נמלכתי בדעתי להגשים את כל מה שחלמתי עליו באותו לילה. הייתי הנסיכה שלך.
היית מצביע על הר רחוק ומושלג, עטוף בענני ערפל, כזה שבקושי רואים ואני הייתי אומרת לך שאטפס עליו בוודאות. היית נוגע לי בכתף ברגעים הכי נכונים כמו אז כשרקדתי עד אור הבוקר במסיבה באי ברזילאי, הגשם בדיוק התחיל לרדת והטיפות אצלי התערבבו בדמעות. היית מפזר למעני בשולי הדרך, במקומות בלתי צפויים מלאכים בדמות אנשים שנכנסו אצלי ללב תוך רגעים ספורים. בכל פעם הראית לי מחדש את היופי בצירופי המקרים שנועדו להיות. אני לא הבנתי איך כל זה קורה ואתה לחשת: טוב נמשך לטוב ואני האמנתי.
לפני שהכרתי אותך, הייתי כמו תמונה בלי מסגרת. כל הזמן מוטרדת מהפרטים הקטנים. בזכותך הבנתי עד כמה זה קל לשנות את הנוף. בדרום אמריקה אהבתי את כל סוגי השמיים. פיתחתי יכולת מופלאה לקום בבוקר בשעה מדויקת וללא שעון מעורר. לא פחדתי מכלום. הייתי אמיצה וכל יכולה. המלתחה שלי הסתכמה פחות או יותר בארבע חולצות ממוחזרות פלוס ודווקא שם הרגשתי הכי יפה בעולם. בשש שנים שחלפו מאז לא מצאתי את הזמן לפתח אף תמונה אבל בלב לא שכחתי אף נגיעה של חופש.
מאז, לא באת לביקורים ארוכים. אמרתי לך שאני צריכה אותך. הייתי בלי אוויר ועם המון מחשבות שאין להן מקום אבל אתה הקפדת על מינונים קטנים. קפצת לביקור אחרי שבוע ארוך ביום חמישי המבוקש. הופעת בשבילי מסלולים בארץ. טסת איתי לחופשות קצרות מדי בחו"ל. נשכבת איתי על הדשא עם הספר בפארק וקראנו יחד שוב ושוב את אותה שורה. הראית לי רסיסים שלך בין הצדפים בשפת הים וגם אז נעלמת, עם רדת השקיעה. אולי לא רצית שאתמכר ואולי בעצם פחדת ממחויבות.
אל תבין אותי לא נכון, היו גם תקופות לא פשוטות שבהן היה לי יותר מדי ממך. לא ידעתי מה לעשות איתך ועם עצמי. במקום ליהנות מהנוכחות שלך, התמלאתי ברגשות אשמה. שוב היית מעיר אותי באמצע הלילה אבל זה לא היה כמו פעם בדרום אמריקה. עכשיו לא החלפנו מילה. הייתי מתחננת לכוכבים שיפרו את השקט בינינו אבל הם לא שמעו בקולי. חיכיתי שתלך ותהיה לי שגרה, עבודה לקום אליה, דד ליין שיתיישב על צווארי כמו שרשרת חרוזי פלדה. חיכיתי שהלו"ז שלי יעלה על גדותיו ויסיח את דעתי. כל זה קרה מוקדם מדי ממה שצפיתי ורק אז למדתי מי אתה באמת.
זה לקח לא מעט זמן אבל היום אני יודעת ומבינה שאתה לא מגיע על סוס לבן. אתה מגיע ברגעים הנדירים בהם אני מניחה את השריון שלי על האדמה בלי טיפת התנצלות. אתה מגיע כשאני הולכת ברחוב ומחייכת בלי סיבה לעוברים ושבים. אתה מגיע כשאני לבד וגם כשאני ביחד. לפעמים גם בין לבין. אתה מגיע כשאני מוצאת כיסים עמוקים במעיל החדש שקניתי. אתה מגיע כשאני מבינה שוב כמה טוב לי ואני תמיד שמחה לראות אותך.
אביר החופש שלי, רציתי להגיד לך תודה. תודה שהייתה בך הסבלנות לחכות עד שאפסיק לפחד ממך ואראה את שנינו כמו שאנחנו. פסח אמנם עוד לא הגיע אבל לראשונה מאז הטיול אני מרגישה חופשייה באמת והיום אני חיה איתך בשלום ונותנת לעצמי הרבה יותר מרווח. אחרי כל השינויים שעברתי בשנה האחרונה, אני כבר לא פוחדת מהלבד שלי, אני אפילו מחכה לו. אני רואה אותך בכל מקום ובכל פעם שאתה מעיר אותי באמצע הלילה, אני יודעת שזה הזמן שלי לכתוב. אני יודעת שזה הזמן שלי להיות.
//הגר לדרברג
אהבתם את הפוסט? פרגנו – עשו לו לייק. הפוסט עם כמות הלייקים הגדולה ביותר יזכה את הכותב במארז יינות חגיגי לחג – מתנת יקב רמת הגולן.