חיבוק לשעת לילה מאוחרת

שתיים בלילה. בדיוק חזרנו מעוד דייט שלנו יחד בהדסה.
אחרי לילה ארוך שהתחיל בחנוכת בית של חברה של אנה.
כשאני מסתכל בסוף הערב, אני לא מבין איך אני מצליח לכעוס על שטויות ולאבד את היונתן שבי ופשוט להיות מעצבן. לשבת שם כמו איזה פוץ נפוח לאורך כל החנוכת בית.
ואז זה כבר 12 בלילה. אנחנו נכנסים להדסה. עוד בדיקה. עוד פרוצדורה. אני שם את הכל מאחורי.

חבר קרוב שאל אותי למה אני מגיע איתך. זה רק בדיקת MRI. זה לא משהו שאני דרוש בו.
לא ידעתי לומר למה. אבל ברור לי שאיכשהו, יהיה לי איזה תפקיד שם.
אנחנו מתיישבים בחדר המתנה. אני כבר רואה את חוסר הסבלנות והעייפות מכל הבדיקות האלו על פניך.

ואז היונתן שבי יוצא. אני לא ארטון, לא אומר שום דבר שיכעיס. אני אדאג לכל מה שצריך. אני אחבק. אני ארוץ בשבילך בחצי בית חולים כדי למלא לך את בקבוק המים. כי אני לא הולך למלא לך אותו בשירותים. רק מים בריאים בשבילך מהמתקן.
את מתיישבת מול האח שיחדיר לך את החומר ליד. אני כבר יודע לזהות את הרגעים שאת נשברת. את רואה אותו מוציא את המחט. הדמעות שלך מתחילות לזלוג.
זה לא מראה שחדש לי. אני מכיר אותך בוכה כבר מהרגע שהסרטן פגש בנו. לפני זה שנינו שיחקנו אותה שאנחנו לא בוכים אף פעם. אבל שנינו רוצים לבכות הרבה יותר ממה שאנחנו מרשים לעצמנו.

כבר מגיל 14 אני רגיל לחבק אנשים שמתרסקים ובוכים. אז זו הייתה אמא. אפילו עם מילים כמו – אני לא רוצה להמשיך לחיות. אז זה לא חדש לי.
אבל עדיין. כל פעם שהדמעות זולגות לך. הלב שלי נחמץ.
אני נותן לך חיבוק הכי חם שאני יכול לתת. אני אומר לך שהכל יהיה בסדר.

הבחורצ'יק שמחדיר לך את המחט מחייך. הוא מנסה לחזק אותך. הוא שואל אותי אם אני בעלך. אני אומר שאני הבן זוג. הוא אומר שזה רק דקירה קטנה.
הוא לא ראה בעיניך את כל מה שעברת עד לפה. החיבוק שלי רק מתחזק. אני לוחש לך – אני יודע פשוש. אני פה איתך.
את מסננת לו בין השיניים, אני לא חושב שהוא אפילו שמע – אתה לא יודע מה עברתי עד כה.

פתאום מסבירים לך שאי אפשר שתשארי עם המכנסיים בבדיקה כי יש בהם ברזלים. זה מסוכן ב-MRI. עוד רגע של שבירה. אין לך אפילו כוח לבכות שוב. אני שואל את הבחור אם אוכל להביא לך שמיכה מאיפשהו. רואה אחת בזוית העין. קופץ עליה שאף אחד לא יעיז לחשוב על לקחת אותה. נותן לך אותה בכניסה לבדיקה. הבחורצ'יק מסביר לי שאני לא יכול להכנס.
את נכנסת לבדיקה. עם הרבה קשיים ועצבים. אני עומד מבעד לדלת. מלווה אותך. שואל אותך שהכל בסדר. הלב שלי עדיין לא מתאחה. לוקח לו תמיד לילה לחזור להיות כסדרו.
אני מנמנם לי על הקיר בחוץ. הבחור של הבדיקה קורא לי ואומר שהסתיים.

אני נכנס. את כבר שבורה. זו לא בדיקה קשה. עברת דברים הרבה יותר קשים. אבל הדרך הארוכה והשלכותיה ניכרים במבטך.
אנחנו מדדים לנו. את יושבת בכניסה למיון בזמן שאני מביא את הרכב. מזל שיש לנו תג נכה. זה חוסך הרבה.
את נכנסת לרכב. את כבר רצוצה. אנחנו מתחילים לנסוע. זו רק נסיעה קצרה. דקה ואנחנו בבית. מזל שאנחנו גרים כל כך קרוב לבית חולים.
ואז כל הקושי יוצא בבת אחת.

את אומרת את מה שאני כבר חושב הרבה זמן – זה הכל רגשי, הכאבים עכשיו ברגל, הכאב בטן מהאוכל בחנוכת בית. הכל רגשי, זה לא בגוף. הדמעות כבר זולגות לך.
אני מנסה קצת לעזור – "פשוש עוד שניה תיכנסי לישון אחרי היום הארוך הזה…"
את יורה לעברי – אבל אז אני אתעורר בבוקר…
בהומור השחור שלי אני שואל – את רוצה שאארגן שלא תקומי בבוקר? מנסה כאילו לשנות נושא ורק לא להתמודד עם הקושי.
אני עוצר את האוטו בצד. הבכי משתחרר ממך סוף סוף. אני תוהה אם אני צריך רק לחבק או לומר את מה שאני חושב – עוד אחד מהמשפטים המעצבנים שלי.

"את יודעת, לפעמים רק כשכל כך רע לנו, רק מהמקום הזה, אנחנו יכולים למצוא את איך שיהיה לנו באמת טוב."
את מצקצקת, מעורבבת גם עם הבכי. ואומרת – זה לא כזה פשוט!
אני מרכין ראש ואומר מכל הלב – זה הדבר הכי קשה בעולם, להתמודד עם המקום שרע לנו. הלוואי שהייתי יודע לומר לך איך, אבל גם אני עדיין לא יודע איך. אני ממשיך לנסות להתמודד עם המקום הקשה שלי, ודרכו לחפש את המקום הטוב שלי.
אני מחבק אותך.

// אנה ויונתן