זה חלום גדול שתמיד היה איפשהו שם בתפאורה של המוח, וככל שהזמן עובר אתה מרגיש את הרגע מתקרב, זורם לך בדם וצורח לך בשנתך- הנה זה קורה! ממש עכשיו! עכשיו אני עוזב!
ואז אתה מתעורר בבוקר כרגיל, וממשיך ללכת ברחובות העיר הפריפיראלית השקטה, שמוקפת בעצים ירוקים ומשפחות עם ילדים.
ובערב יום שישי שקט שם כל-כך, ככה שיש מקום למחשבות. וכמה זה כיף לשבת בפארק הישן ולנגן בגיטרה. והשקט המאפיין הזה צורר לך באוזן, עד שלפעמים חשבת להרים את הראש ולצעוק לשמיים :" הי! יש כאן מישהו חי?!". אבל הכל מסודר והלו"ז ברור והחברים גם ובחמישי בערב זה לקחת קו לילה לירושלים הבירה ולשתות קסטיל רוז', כי אנחנו זקנים מדי לצ'ייסרים.
צילום: בן רייזר
ובשבת זה לצאת לכוס קפה במרפסת ולהשקיף על ילדי השכונה משחקים כדורגל ולהגיד שוב ושוב שהדבר שאני הכי אוהבת בשכונה זו העובדה "שכשמתסכלים למעלה, רואים את השמיים".
ולדעת שיש לך אוכל במקרר ומיטה חמה בבית, והחיים הם כאלה בלי דאגות, אבל זה עדיין מכרסם בך- הרצון לפרוץ, לברוח ולהתחיל חיים חדשים.
ואז, בלי לשים לב, אתה מגיע לגיל 20 ופתאום אתה עובר לגור בתל אביב. ובואנה, זה חתיכת קטע מוזר. ופתאום הכל אפשרי. וזה לצאת כל יום לבר אחר או למועדון ולשתות עד לא ידע, אפילו שעכשיו חנוכה בכלל. וזה לפגוש אנשים שלא חשבת שתכיר ולהבין שהלוק הירושלמי שלך נחשב בתל-אביב כ"זרוק" ו"שיקי".
וילדה ברחוב אמרה לי שהג'ינס בוייפרנד שלי ממש יפה ולכי תסבירי לה עכשיו שזה סתם ג'ינס שגדול עלי, כי אין לי כסף לקנות חדש. וזה לשבת במרפסת, לשתות קפה ולשמוע אמבולנסים ומכוניות נוסעות, ומדי פעם עוברת מכונית- ערסים עם איזה שיר סטטיק חדש שלא הכרתי.
צילום: בן רייזר
וזה להסתכל לשמיים ולראות בניינים. ופתאום צריך לעשות כביסה, לקנות אוכל, לבשל. וזה לחיות ולגור לבד ותמיד חייתי לבד, אבל הפעם זה אמיתי. אבל הכל נגיש ובכלל לא צריך להתאמץ והכל במרחק יריקה ואם תרצה רק תקליק באצבעות וזה שלך.
ומה הקטע המפגר הזה של כל האופניים במרכז!? סעמק. אבל אני חושבת שהחלק הכי קשה בכל המעבר הזה, זה להרגיש שכל העולם כולו בידיים שלך והכל אפשרי. ואז ללכת לאיבוד.
// יעל פוקס
הפוסט ביג סיטי לייף הופיע ראשון במה וזה
