שלוש פעמים נשאלתי בחודש האחרון ״ספרי על עצמך״ ושלוש פעמים לא ידעתי מה לענות. תמיד אני נתקעת עם השאלה הזאת. כאילו נכון, יש את המידע הבסיסי- עמית אנגל, 25, סטודנטית לתקשורת. אבל לאן ממשיכים מכאן? מה כבר כל-כך מהותי בחיים שלי שחשוב שאכניס אותו ב״ספרי לי על עצמך״?!
פעם, שלושה חודשים אחורה, ידעתי קצת יותר טוב מי אני. הייתי חלק משניים ובגלל זה אולי חשבתי שאני שלמה. הצגתי לעולם זוגיות מושלמת מלווה בחיוך גדול ולבן של נשות סטטפורד. רק שלא ידעתי שאני כזאת. לא ידעתי שאני רובוט שמוכר הצגה, אשליה של משהו כל-כך טוב עד שהוא לא יכול להיות אמיתי. והוא באמת לא היה…
כולם היו מופתעים שזה נגמר, שנגמרנו. כששאלו אמרתי שאנחנו ב״הפסקה״. שקר ציני שקיים כדי להכין את הקרקע למכה האמיתית, להתרגל קצת לכאב וללבד לפני שסוגרים את הדלת באמת. מדהימים מנגנוני ההגנה האלה שהמצאנו לעצמנו. בשבילנו.
ומאז מנגנון ההגנה העיקרי שלי הוא לכתוב. לכתוב כדי להתמודד ולהוציא ולהרגיש. זה יותר זול מפסיכולוג ואולי גם תהליך יותר קצר, אין צורך בספה והליכה סחור סחור. אני לא חושבת מה יחשוב האדם על הכורסא מולי, ויכולה לדלג בין פרויד, רוג׳רס ואריקסון לפי מצב-הרוח. מקיבעון אנאלי, לחוסר במימוש ולפערים בין ה״עצמי״ (מזל שתמיד העדפתי את האסכולה של האושר, ואני יכולה להתנחם בכך שבין כל אלו יש לי גם כמה חברים וכישורים להיאחז בהם).
ואני כותבת. והכל. כי לשקר לעצמי אני לא יכולה וכל מה שצריך זה רק עט (פיילוט 0.4 שחור) או עיפרון ודף חלק. ה״טיפול״ מתחיל במילים שנשפכות ממני, לא תמיד בסדר ובהיגיון. הן מאפשרות לנפש להסתכל בגוף שלישי על מה שהעיניים כבר קלטו. ומפה כבר הרבה יותר קל.
ככה אני לומדת להכיר את עצמי מחדש. מה אני אוהבת ומה עושה לי טוב. מה מצחיק או מכעיס והופך לי את הבטן. מי אני ולאן אני רוצה ללכת. אני לא יודעת לאן המסע הזה של חיפוש עצמי יוביל, וזה כל היופי, כי אם אני לא יודעת לאן אני רוצה להגיע – לא משנה באיזה דרך אבחר. ואם זה עבד לחתול ולאליסה, אין סיבה שזה לא יעבוד גם בשבילי.
// עמית אנגל
הפוסט ספרי לי על עצמך הופיע ראשון במה וזה