יום הולדתי החדש

כשהייתי ילדה אהבתי מרציפן.
כל שנה ביום ההולדת הכינו לי עוגות מושקעות עם קישוטי מרציפן מלמעלה.
בזמן שכל הילדים בגן היו יושבים בכיסאות ומתכוננים לחגוג לי, אני הייתי מתגנבת למטבח, זוללת את כל המרציפן ומשאירה את העוגה פחות מקושטת ואת עצמי יותר שמחה.
היום אני בת 26.
בלי עוגה, בלי המשפחה, בלי החברים, במדינה זרה, יושבת עם לפטופ מול הדנובה ופחות אוהבת מרציפן.

יום הולדת ארבע עם אבא ובלי מרציפן על העוגה

הפעם הראשונה שטסתי לחו”ל הייתה לפני ארבעה חודשים.
אני לא יודעת מה זה היה שגרם לי לא לעלות על מטוס בכל 25 שנותיי, אם היה זה החשש או שזו הייתה סתם מקריות.
רציתי רומא. מישהו אמר לי פעם שאם כבר אירופה אז עדיף מדינה שאת יודעת את השפה שלה, ולו ברמה הבסיסית ביותר.
ורציתי לבד. מאז שאבא שלי הלך אני פחות חברותית, הרי יש לי את עצמי ואת החיים החדשים שלי ללמוד להכיל, מאיפה תהיה לי היכולת להכיל אחרים?

אבל הבוס שלי אמר שלונדון לפעם הראשונה בחו”ל זה מאסט, אמא שלי נורא פחדה עליי שאטייל לבד והחבר שהצעתי לו להצטרף אליי כדי להרגיע את אמא היה ברומא שלושה חודשים קודם לכן,

“אז מה אתה אומר על לונדון?” שאלתי, והשאר היסטוריה.
הזמנו כרטיסים לשבוע ואני החלטתי שמעכשיו אני ילדה גדולה ואירגנתי לנו את הכל,
החל מהמלון ועד תדפיסים של מסלולי התחבורה הציבורית לכל מקום.
זה היה השבוע הכי טוב בחיי ודווקא שמחתי שהיה לי עם מי לחלוק אותו, חבר טוב שהוא גם מדריך צמוד שמנוסה ממני בכל הקשור ליציאה מהארץ.
אם הייתי הבנאדם שטס איתי לחו”ל סביר להניח שהייתי חונקת את עצמי עוד לפני ההמראה. התרגשתי כמו הילדה הקטנה שזוללת בהיחבא את המרציפן מהעוגה ולא הסתרתי את זה, לא יכולתי גם אם הייתי רוצה.

באמצע כל הלונדון הזאת!

אדם הוא חבר טוב שלי. הכרנו ממש לפני השחרור מהצבא ומאז יש לי חתיכה בלב שהיא הוא.
אחרי כמעט שנתיים של היכרות הוא הושיב אותי לשיחה וסיפר לי שהוא טס ללמוד רפואה בבודפשט, הונגריה.
עברו מאז ארבע שנים שבהן הוא היה חוזר בין הסמסטרים לבקר בארץ ועכשיו אני יושבת בבית קפה מתחת לדירה שלו, עם הלפטופ שלו, בבודפשט הזאת שלו.

עוד לא בטוחה אם אני מבינה מה קרה מהרגע שעברתי את ביקורת הדרכונים (לבדי!) בקלולסיות מוחלטת ועד הרגע שהתיישבתי פה מול החלון שמשקיף לעיר שמדי פעם המטרו מסתיר.
שמעתי שבימי הולדת אנשים נוטים לעשות חשבון נפש: מה השגנו עד עכשיו, מה השתנה מיום ההולדת האחרון, מה אנחנו מאחלים לעצמנו לשנה הקרובה, ועוד שאלות שמעולם לא התעסקתי בהן.

אני חושבת המון על אבא שלי, ככל שעובר הזמן הוא רק ממלא לי את הראש יותר.
אני תוהה איך חיי היו נראים עכשיו אם הוא עדיין היה כאן, אם באמת הייתי מייצרת לעצמי את כל החוויות שאני מתאמצת לצבור.
לפני שחוויתי אובדן שכזה, המעטתי לעצור ולחשוב: “אם אמות מחר, מה השגתי עד כה? ובכלל, מה רציתי להשיג?”

אני מסתכלת על אבא שלי, על מי שהיה, על חייו ועל החוויות שהרכיבו אותם, אני מבינה שבסופו של דבר הוא עשה כל מה שרצה, סימן הכל בצ’ק ליסט שלו. תמיד אפשר לרצות ולהשיג עוד, אבל כשאמרתי לעצמי: “ממחר אתחיל לחיות”, לא לקחתי בחשבון שאולי מחר אני אמות.
אז את חשבון הנפש השארתי בצד, כי הוא מפריע לי להתרכז בלחיות.
זהו יום ההולדת הכי שונה שהיה לי. יום הולדת ראשון מאז שהוא הלך, רחוק מהמשפחה, מהחברים, מטיילת בעיר זרה לבד כמו ילדה גדולה.
ובשביל הטעם, אוכלת קצת מרציפן.

תראו אותי, אני ילדה גדולה בבודפשט

//לולה