היא תופסת אותך בכל מיני מקומות.
לפעמים כשאני הולכת על הדשא באוניברסיטה אני מרגישה איך היא עוטפת אותי ומקיפה אותי במין חיבוק שלא מחמם אלא להפך, קר כמו קרחון. כמו מקלחת שחשבת שתהיה חמה אבל התברר לך שנגמרו המים החמים כשאתה כבר בפנים, ערום.
לפעמים כשאני הולכת על הדשא באוניברסיטה אני רואה איך היא מקיפה גם אנשים אחרים. לא פוסחת. מקיפה את היושבים על הדשא, מקיפה את הסטודנטים בקפיטריה עם הקפה של עלית, מקיפה את הקשוחים עם הלפטופ באוניברסיטה. לא פוסחת.
לפעמים במצב שבין שינה לערות, במצב הלא מובן הזה, כשאני לא יודעת אם אני חולמת באמת, מדמיינת, או ערה וחושבת מחשבות. לפעמים במצב הזה היא תופסת אותי. אוחזת בחוזקה וחושפת את כל הכוח שיש לה. אחיזה לוחצת, מקיפה, סוגרת. אחיזה שאי אפשר להשתחרר ממנה ולא משנה כמה שיעור קונג-פו לקחתי בכיתה ד'.
לפעמים ביום שישי, יום הקודש, היא מפתיעה אותי. כשאני לא מוכנה. כשאני כבר אחרי ארוחת השבת, מבוסמת קלות מכוס יין של קידוש. היא מפתיעה. כמו הולכת רגל שמתפרצת אל הכביש – היא מפתיעה. מפתיעה וגורמת לנשימה להעתק. ללב להחסיר פעימה. מרגיש כמו להינצל מתאונת דרכים. זיעה קרה. או חמה. אף פעם לא הבנתי את ההבדל. כי כשאני מזיעה אני מזיעה. ואין לזיעה שלי טמפרטורה.
לפעמים היא מפציעה כשאני עם אנשים. חודרת אלי עם הנוכחות שלה לתוך המחשבות, לתוך המוח, לתוך הורידים. היא כמו בלתי נראית כי לא תמיד שמים לב איך היא משתלטת עליי. מספחת אליה כל תא ותא בגוף שלי ומספחת אליה כל טיפת מחשבה עצמאית שלי.
לפעמים אני רואה איך היא תופסת גם אחרים. כשהם לא מוכנים. כשהם לא מבינים. נאחזים. מופתעים. הם מנסים להסתיר את זה. אף אחד לא רוצה להראות שהוא נתפס. אז כולם שם, תפוסים, אבל נמנעים מלהסגיר את עצמם. אנשים מאוד משתדלים לכסות את עצמם. שלא יראו. שלא ידעו. אולי בשביל אחרים, אולי גם בשביל עצמם. כי לפעמים הכי קל זה להאמין לסיפורים שאתה מספר לעצמך.
פעם כשהייתי קטנה הייתה לי חברה ממש טובה. סיפרנו לכולם שאנחנו בנות דודות מהצד של אבא. המצאנו אילן יוחסין כל כך אמיתי שאחר כך, יותר מעשור לאחר מכן, כששאלו אותי מי היא אמרתי שהיא בת דודה שלי. כי האמנתי. אפילו שידעתי שלאבא שלי יש רק אחות אחת.
אני חושבת שכבר קצת התרגלתי להיאחז. להיתפס. להיות מופתעת. להיות מוקפת. לא להבין. כבר קצת התרגלתי לזה שהיא שם. מגיחה בכל מיני סיטואציות. בזמן לא מתאים. בעצם, אף פעם אין לזה זמן מתאים. בגלל שכבר קצת התרגלתי שהיא שם לפעמים, אפילו שהיא אורחת לא רצויה במיוחד, כבר בניתי לי כל מיני חומות שינסו להפריד בנינו. חומות שירחיקו אותה ממני. אבל כלום לא עזר. היא עדיין מבקרת אותי. בזמנים לא טובים, בסיטואציות לא קשורות, כשאני הכי רוצה שהיא תלך כבר הביתה. או למישהו אחר. העיקר לא אליי. כי די, מספיק. כמה כבר אפשר? כל מה שאני רוצה זה שהיא תלך. אבל היא עדיין שם. בעצם, אני רוצה שהיא תלך לתמיד.
הבדידות. מה עושים איתה?
//גל סלונימסקי