פעם אמרו לי שאם אספר על עצמי בקצרה, זה יעניין יותר. זה לא.
עוד בימים שהיה לי את העסק שלי, ובפעם הראשונה בחיים שלי פגשתי קאוצ'ר עסקי, הוא אמר לי שהוא צופה לגידול בחיי. לרגע לא חשבתי שמה שיקרה זה גידול סרטני. חבל, דווקא יותר בניתי על העסק.
מה שמצחיק – זו דווקא הדרך שקיבלתי את הבשורה. הייתי בהמון(!) בדיקות, אולטראסאונדים, MRI, CT ועוד כל מיני קיצורים באנגלית שראשי התיבות שלהם זה כנראה "כאב" באחד המילים, לא ידעתי עדיין במה מדובר ויום אחד שישבתי אצל אמא שלי לקפה צהריים, שיחה מתקבלת:
היא: שלום, מדברת שולה מהמחלקה האונקולוגית באיכילוב, קבעתי לך תור עם ד"ר…
אני: רגע, תעצרי. על מה את מדברת, "אונקולוגית" זו לא מחלקה לחולי סרטן?!
היא: אהה.. לא אמרו לך?
אני:
היא:
*השיחה נותקה
חוץ מזה שלקח לי עשר שניות להבין למה היא ניתקה את השיחה, עם כל הכבוד שהיה לי אליה (לא באמת היה לי) קלטתי שהיא אמרה בעקיפין שיש לי סרטן? אז אחרי 14 כוסות מים וסחיטת משאף עד תומו קלטתי שאני בבעיה לא קלה. אחרי 15 דקות (ארוכות ביותר) התקשר אליי הד"ר בעצמו והסביר שזו טעות מצידה היה להתקשר לפני שהוא מדבר איתי, אבל שטויות. העיקר שאני עכשיו מודע ויש לי תור.
אז אחרי כמה חודשים של טיפולים, כאבים במקומות מוזרים, ניתוח כואב, ביקורים רבים (מאוד) בבתי חולים, תפילות לאושיות שמיים ותפילין כל בוקר בתקווה שמישהו יקשיב לי – זה קרה. הכל בסדר, עברתי את זה והסרטן הוצא ממני בצורה הכי ברוטאלית שיש, היום אני בריא. אז למה זה חשוב לי שיידעו את זה? כי רק אחרי שהבנתי שאם לא אצחק על זה, אם לא אקח את זה למקום שלי – אני אשב בשלולית מי דמעות ואתמרר על חיי כמו תימניה שהרגע גילתה שנגמר הבצק ונכנסה כבר השבת (סליחה, אני חולה ג'חנון).
יש הרבה מאוד טוב שיצא לי לעשות איכשהו מאז הדברים האלו שנאמרו לי בבית חולים אז, הרבה מאוד טוב שהחלטתי לחלוק עם חברים ואנשים שאני לא מכיר, בניתי אתר אינטרנט לעמותה בחינם ביום אחד והיה זה דווקא ביום היחיד שהיה לי פנוי לפני הניתוח. אספתי עם עוד חבר כסף מחברים נוספים והלכנו וקנינו מצרכים לאנשים שאין להם אפילו שולחן לחג והבאנו להם מכל טוב לחג שלא יחסר! (והמון תודה על הרעיון והעזרה של ענבר ואביב גיל בנושא).
9Rooms
מדכא אותי שרק אחרי שאמרו לי על הסרטן הפכתי להיות בן אדם יותר מבין, יותר משעשע, פחות ממורמר על דוחו"ת חניה ויותר מקבל בדיקות וטיפולים מוזרים.
מה שאני עברתי זה כלום לעומת מה שאנשים עוברים יום יום עם המחלה הזוועתית הזו, אבא שלי סיפר לי שפעם, היו קוראים למחלה הזו "המחלה הנוראית".. לא פלא שכולם פוחדים מהמחלה הזו אם היא "הנוראית מכל", לא יכלו לקרוא לה בשם יותר אופטימי? "המחלה הלא נעימה".
מאז, כל שלושה חודשים בודקים אותי ומחפשים גרורות שחלילה יחזרו, שמא אצטרך לעשות ניתוח נוסף וטיפולים רציניים יותר ממה שעשיתי (כאילו לא עברתי הפנינג של כדורים), אז אשתי מחזקת אותי מצד אחד ומצד שני הכלב האלוף שלי (אלוף. לא מאולף. עובד על זה) מזכיר לי כמה החיים שלנו יפים, אל תקחו אותי כמטיף, (פליז, גם לא כחופר) אלא כאחד שהיה על הקצה, היו לי הרבה סיפורים מצחיקים בתקופה הזו דווקא שהייתה מפחידה, מבטיח לחפור מידיי פעם רק בסיפורים מצחיקים ופחות "תחשוב טוב – יהיה טוב/
הדבר הראשון שעשיתי אחרי שאמרו לי שזה יצא, זה קעקוע הכי בנאלי והכי "תזכורת" שאפשר. "What ever tomorrow brings I'll be there" (מתוך "Drive" של הלהקה האהובה עליי Incubus)
//שמוליק דורנבאום