מי את?
נעים להכיר, רוני ודנאי. מה זה השם משפחה הזה אתם שואלים? ובכן, כשסבא שלי ברח מהנאצים בבודפשט, הוא שינה את שם משפחתו המסגיר 'וייס' לשם הונגרי למהדרין כמנגנון הסוואה. בארץ אנחנו היחידים עם השם הזה, אבל בהונגריה זו פחות או יותר המקבילה של אבוטבול או לוי. חוצמיזה, אני בת 28, במקור מפתח תקווה, אך תל אביבית בנשמה ובשבע השנים האחרונות. אני כותבת על נושאים שונים במגזין טיים אאוט, ובשלוש השנים האחרונות עיתונאית אופנה בוואלה! אופנה, מה שאומר כתבות וידאו, ראיונות אולפן, הרבה כתבות כתובות והרבה זיקה למפגש של אופנה עם תרבות, אבל לפני הכל אני מוזיקאית, ליתר דיוק זמרת יוצרת. כבר תקופה ארוכה שאני מנסה להתעורר מהתרדמת המוזיקלית שנקלעתי אליה, ולפני חצי שנה התחלתי לחזור להופיע עם בן זוגי היקר, עם חומרים שלי, שלו וחומרים משותפים.
מתוך הפקת אופנה למעצבת התכשיטים אביב קינל, צילום: אלונה הירש
ההחלטה הכי עצמאית שלקחתי הייתה בגיל 21, לעזוב את הבית ולעבור לחיות בתל אביב שלושה שבועות בלבד אחרי שהשתחררתי מהצבא. למרות שקצת קינאתי בהם, בזמן שכל החברים מסביבי נסעו לטייל מסביב לעולם, העדפתי להתחיל לקרוע את התחת ולבנות את הקריירה שלי. לקחתי כל עבודה שקשורה איכשהו לתחום התקשורת, היו גם כמה בזויות במיוחד, ובמקביל הסתובבתי עם הגיטרה שלי ברחבי העיר והתדפקתי על דלתות ברים בשביל שיתנו לי להופיע.
ההורים שלי אומרים לי כל הזמן שהם אוהבים אותי, וגם להפסיק לכסוס ציפורניים. תומכים תמיד, קשובים, רגישים, נבונים ואכפתיים – התברכתי בזוג הורים מדהימים ונדירים, אחות אחת מדהימה, סבא שהוא עקב האכילס הנפשי שלי וג'ולי הכלבה האהובה שהיא התרופה שלי לנפש" - במשפחה מיוחדת במינה באופן כללי. אין יום שאני לא מדברת עם ההורים שלי, והנוכחות שלהם בחיים שלי הם סלע של שפיות.
עבודת החלומות כשמה כן היא – חלום. בסופו של דבר אפילו למדונה יש ימים שלא בא לצאת מהמיטה, ומאחורי כל חלום יש אוקיינוס של עבודה קשה, אחרת ככל הנראה הוא לא היה מתגשם. בחלום הרטוב שלי אני מזגזגת בין סיקור של אופנה ותרבות ביום, ללילות של רוקנ'רול ודיסטורשן. עובדת על זה.
בסיקור התצוגה של מנגו בברצלונה לוואלה! אופנה
אם הייתי חברת כנסת הייתי מציעה הצעת חוק לסירוס אנסים, מאסר למתעללים בבעלי חיים, הוקעת חברות נכלוליות עושקות קשישים ובמיוחד ניצולי שואה, שחרור נשים עגונות וביטול המושג הכולא הזה בכלל. גם לא הייתה מזיקה הקלה בגובה הבלתי נתפס של הביטוח הלאומי שפרילאנסרים נטולי זכויות סוציאליות שכמותי נאלצים לשלם, זה פשוט שוד לאור יום.
עם בן, בן הזוג לחיים ולמוזיקה, מצטלמים לפני הופעה – צילום: מור שמושקוביץ
המחשבה האחרונה שלי לפני השינה היא אף פעם לא מחשבה אחת – היא מתחילה ממחשבה תמימה על כל הדברים שיש לי לעשות ביום למחרת, והופכת לכדור שלג מתגלגל של ים חפירות ביני לבין עצמי. זה בדרך כלל כולל הלקאה עצמית על כל הדברים שאני רוצה להספיק ולא מצליחה.
עם ירדן הראל מאחורי הקלעים של התוכנית 'סטייל'
הSMS הראשון שלי בבוקר הוא לעורך היקר שלי לירוי שופן בדרך כלל, למרות שאם התקשורת בעולם הייתה יכולה להתקיים על בסיס טלפתיה או תשדורות שלא מצריכות צפצופים מעצבנים ותקתוקי מקשים זה היה מדהים. אני תמיד מעדיפה לדבר פנים אל מול פנים ושונאת לדבר בטלפון ולהסתמס. כאקט ראשון של מחאה מחקתי את הווטסאפ, למרות שאנשים מגיבים לכך כאילו החלטתי להסיר כליה – החיים הרבה יותר יפים מאז.
מתוך כתבת וידאו לוואלה! אופנה
פעם ראשונה שאמרתי "עברתי את הגיל הזה" הייתה במאי שעבר, במייסי'ס בניו יורק, כשנתקלתי בטי-שירט של בוורלי 90210, הסדרה האהובה עליי בכל הזמנים (שראיתי גם חמש פעמים, כל אחת מעשר העונות, כן כן, בקטע הכי מביך). על הטי-שירט האפורה והפשוטה התנוססו בגאווה דילן, סטיב ודיוויד כשהם מגרדים מהרצפה את דונה השיכורה באותו נשף מפורסם. כמובן ששנייה אחרי אותה תהייה, הלכתי מיד לשלם בקופה.
כשאהיה גדולה אני מקווה שעדיין אוכל להרשות לעצמי לגור בתל אביב אהובתי, להמשיך ליצור ולשלב בין האהבות שלי, להתפרנס מהן ולקחת אותן הכי רחוק שאפשר.
כשאצא לפנסיה היום שלי יתחיל במחשבה "How Boring", ימשיך בכוס תה מנחמת, יוגה במרפסת, כל מיני שטויות שאנשים מבוגרים מוצאים בשביל למלא את הלו"ז, ויסתיים בכוס וויסקי בסלון לצד בן זוגי האהוב וכלב הבורדר קולי שיהיה לנו. במחשבה שנייה, אולי עדיף לחתוך כמה שנים לפני שהמערכת החיסונית קורסת לעולם שכולו תורים למרשם ותוכניות בוקר משמימות?
