נוהגים להסתכל מוזר על אנשים עם פיצול אישיות
בפועל, כולנו סובלים מזה. חווים את זה. חיים עם זה.
ככה זה. המוח והלב הן שתי ישויות שונות שבדרך כלל חיות בשלום אחת עם השנייה.
בדרך כלל…
הרבה שנים אנחנו חיים ביחד, בדרך כלל בשלום. אתה לא הפרעת לי ואני לא לך.
חווינו ביחד הצלחות וכישלונות, ציפיות ואכזבות, אושר וכאב. אבל למרות הכל אני מרגיש שאני חייב לך התנצלות.
הרבה פעמים הייתי מגעיל, אנוכי ושתלטן. אוהו איזה שתלטן הייתי. לא השארתי לך מקום להתבטא, בטח שלא להתערב וכשזה הגיע ליידי פיצוץ, החלטתי שזה הזמן קצת להרים ידיים, לשחרר.
תמיד פעלתי לפי הספר. גרמתי לה ללכת בגיל שכל הילדים התחילו ללכת, היא למדה לקרוא יחסית מהר (חוץ מהפעמים שהכתיבה הייתה מנוקדת), לרוב התבלטה חברתית, ידעה פוליטיקה מהי כבר בגיל צעיר והייתה שקולה לפני כל צעד וצעד שעשתה. ככה אמרתי אז ככה היה.
עד היום אני מאמין שהרבה מזה קרה כי לא התערבת, נשארת מחוץ לתמונה והסתכלת מהצד.
היום בדיעבד, אני יודע שנפגעת ואני מבקש סליחה. שנים נתת לי את החופש, עמדת ליד ולא העזת להביע דעה. אולי כי חששת מה יחשבו אם פתאום תתערב. ואני מבין גם את זה שאולי לא ידעת עם מה ועם מי יש לך עסק. לפעמים נפגעת יותר ולפעמים פחות, אבל אתה אלוף בלהסתיר, בלשמור בבטן.
עד שהתרסקת.
כשהתרסקת היא איבדה את זה. פעם ראשונה ראיתי אותך במקום כזה נמוך, מרוסק, שבור על הרצפה. אבל אתה, אתה אלוף בלהסתיר כבר אמרתי. אז הדבקת את השברים בדבק מעפן.
ראיתי שהיית חלש אז ניסיתי לעזור ולקחתי את המושכות חזרה לידיים. אבל הדבק, בגלל שהוא היה מעפן הוא בכלל לא החזיק מעמד. חודש-חודשיים והשברים לא התאחו. התרסקת שוב והנזק החמיר. מי מדביק דברים בדבק מעפן??
כבר כמה פעמים היא רמזה שאני עובר את הגבול, שאני משתלט גם על העולם שלך, על הצד שלך, על המקום שלך. אז היא החליטה לעשות מעשה. זוכר את אותו בוקר, זה שהיא לקחה חופש בהפתעה ונסענו שלושתנו לים? השמיים היו אפורים, העננים ענקיים והשמש, שקרנית כרגיל. ישבנו על הצוק הכי גבוה, מולנו החוף ואחריו הים. מאחור השארנו את העיר הסואנת, הפקקים, הכבישים, האנשים, הבלאגן.
כשהגענו היא כיבתה את הטלפון. מי מכבה את הטלפון? ניסיתי להסביר לה שיש עבודה, שאנשים מחפשים אותה, שהיא לא הודיעה מספיק מראש שלא תהיה היום, אבל אתה, אתה לא נתת לי להוציא מילה. השתקת אותי, מנעת ממני להתקרב דווקא כשהיית שבור. ממני מנעת להתקרב?!
אז לא אמרתי כלום, אני נשבע. והיא, היא ישבה שם שעות. לא שמעה כלום חוץ מאת עצמה ואותך. בפעם הראשונה שמעה גם אותך.
אחרי שעתיים היא החליטה לקום. "סוף כל סוף התעשתה", חשבתי. אבל היא, היא לא הלכה, היא רק התרוממה. קמה. עמדה. היא עמדה שם לבדה, פתחה את הפה וצעקה. שאגה. זעקה.
אומרים שהמוח והלב לרוב לא מסתדרים, אבל החלוקה בנינו תמיד הייתה ברורה. כשלקחתי את הפיקוד לידיים הכל עבד, אז דווקא עכשיו כשנפלת, נפלת חזק. אבל הפעם במקום להתערב אני אתן לך ליפול, להישבר, להתרסק. אני אתן לך מקום.
//שי רוזנפלד