איך בכלל עובד הדבר הזה? האם אמונה משמעה להאמין בדבר בצורה עיוורת באלוהים, בסיפורי התנ"ך, בניסים ובשאר? האם לחילופין זה גמיש לחלוטין וכל אחד יכול להאמין בחלק שמתאים לו? ולמה בכלל אנחנו מאמינים?
כל חיי האמנתי באלוהים בצורה מוחלטת. מעולם לא נפלתי להגדרה של דתייה ואפילו להגדיר אותי מסורתית עשוי להיות שנוי במחלוקת, אבל בתוכי תמיד הרגשתי שאלוהים נמצא לידי ושאני צריכה לכבד את הדברים הבסיסיים שנגזרים מכך; שמירת החגים היהודיים, אכילת כשר, מצוות בסיסיות.
היום אני יודעת שזה נבע מכך שזה מה שראיתי וחוויתי בבית ולכן זה מה שעשיתי. בלי לשאול שאלות. עם זאת חשוב לי לציין שאהבתי את ההרגשה הזו, תחושת השייכות והביטחון, וזה הקל עליי באיזושהי רמה לפעול בעולם.
"הספק הוא תחילתה של האמונה" (אוסקר ויילד)
בשלב מסוים בחיי עברתי חוויה שערערה את האמונה שלי. כמובן שמדובר בחוויה שקורית כל יום, אך תמיד כששאלו אותי איך יש אלוהים ודברים כאלו ממשיכים לקרות – כאב, פגיעה, עוולות, ועוד חוויות שמרגישות לא צודקות, טענתי שזה כנראה מה שצריך לקרות, הוא יודע ויש דברים שאנחנו לא יודעים.
אך ברגע שזה הגיע למגרש הביתי שלי, לחיים שלי, הרגשתי נבגדת. איך הוא עשה לי את זה? ואולי "הוא" בכלל לא קיים?
איפשהו שם זה התחיל. שום דבר כבר לא מובן מאליו. ההתחלה של השינוי הייתה כמובן קיצונית. די מהר הרשיתי לעצמי אפילו לומר שאני לא מאמינה. פירקתי הכל, אני לא חייבת כלום. לא חייבת לאכול כשר, לא חייבת לשמור שום חג, לא חייבת להתחתן בחתונה רבנית או להתחתן בכלל. כלום. הכל פתוח ובנוגע לכל דבר יש שאלות.
עם הזמן התחיל תהליך של איזון.
בקיץ הקודם השתתפתי בסדנת ויפאסנה למשך שלושה ימים של סוף שבוע. זו הייתה השבת הכי רוחנית שחוויתי בחיי. הרעיון הזה של חוויה כה מרוממת כשאני דווקא כה מעורערת בנוגע לאמונה, היה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לדחוף לאיזון של תחום האמונה בחיי.
חוויות שונות כמו זו חיברו אותי מחדש לרוחניות שבי, ועזרו לי להיפתח לזה בשנית, הפעם עם המון שאלות וספק.
בעיניי, חשוב שתהיה לאדם אמונה. אפשר לקרוא לזה אמונה באלוהים, ביקום, באנרגיות… You name it. זה לא החלק המהותי. כמובן שכמעט כמו רפלקס, הדבר הראשון שאני שואלת את עצמי הוא "את בטוחה שאת לא חושבת ככה כי זה נוח? כי זה נותן תחושת ביטחון?" אז נתחיל מזה שאין לי ספק שזה נוח. בהחלט קל יותר לחיות ולפעול בעולם בתחושה שיש משהו ששומר עליי. יש בזה משהו כל כך בסיסי שאני מתחילה לחשוב שזה לא החלק הבעייתי כלל.
מה שכן עשוי להיות בעייתי בעיניי, או שאולי מתאים יותר לומר לא נכון בעיניי, הוא המקור של האמונה. אני נתקלת במקרים רבים של אמונה מכוח הרגל, פחד, חוסר ידע (יש שיאמרו בורות), משפחה, "זה מה שאמרו לי", "זה מה שאני מכיר". האומנם? אני תוהה איך אפשר לחיות ככה. כל העניין הזה של "ראה וקדש" הוא חלול בעיניי. האמונה החזקה והנכונה באמת באה מתוך התהייה, הספק, שאילת השאלות הקשות באמת.
היום, אני לא יודעת להגיד אם אני מאמינה באלוהים. אני יודעת לומר שאני מאמינה שיש שם איזשהו כוח שתומך בי. אני מאמינה שכאשר יש משהו שאני רוצה ועמלה עבורו, היקום עוזר לזה לקרות, ושזה יקרה. יש לי המון שאלות וספקות, אבל אני מרגישה שהאמונה שלי חזקה הרבה יותר ממה שהייתה כשהייתי ילדה, כי זה בא מתוכי, באמת.
צילום: (visualphotos.com)
//ירדן ששון