חוסר הביטחון שלי באנינות טעם תמיד התבטא ביין. בעוד שבאוכל ובאלכוהול כבד אני מסוגל להבחין בדקויות, לשים לב לחומרי גלם עילאיים, ולדעת מה נחשב מוצלח במיוחד, ביין תמיד התקשיתי להבחין בין הפשוט לאקסקלוסיבי, בין המושקע לדרעק, ובאופן מאד אנושי תמיד כיוונתי את עצמי לצרוך ולהתעניין בעיקר במה שאני מבין.
ובכן, למרות שהבנתי ביין לא התקדמה אפילו לא מילימטר, אני מכריז – מהפך!
אני בטוח שאתם עכשיו יושבים מול המסך ושואלים למה? ובכן, הכל החל באמצע השבוע, כאשר שלפו את הפרחח התל אביבי הזה מכור מחצבתו ושלחו אותו לצפון הרחוק הפסטורלי.
לא למדתי שום דבר חדש על יין. אני יודע מה הצורה הנכונה לשתות אותו, וכיצד להחזיק את הכוס, ולהסתכל על גוון היין באור הנכון. הבעיה היחידה שכל המידע שאני מקבל דרך הידע הזה לא אומר לי כלום. בסופו של דבר – הטעם הוא טעם של יין.
אבל מבחינתי שתיה (ובאופן נרחב יותר גם אוכל, אבל לא נכנס לזה), לא קיימת רק כדי להרוות את צמאוני. ומשקאות אלכוהוליים לא קיימים רק כדי לערפל את חושי.
אוכל ושתיה צריכים להתאים לחוויה אותה אני עובר ולשרדג אותה. להפוך לחלק שאלמלא קיומם, החוויה תיפגם.
לכן אותו טיול צפוני לרמת הגולן, בו ביקרנו במרכז המבקרים של יקב רמת הגולן ולאחר מכן גם בכרמים של היקב, שינה את הפרספקטיבה שלי.
כי בגט עם מגוון גבינות (מי היה מאמין שבתחילת העשור הרביעי לחיי אתאהב בקוביית צ'דר) הוא נחמד בכל סיטואציה. אבל כשאתה יושב על כסא נוח בלב פסטורליה צפונית ירוקה, עם כוס יין אדום (אל תשאלו איזה, באמת שלא התעמקתי בחוויה הייננית) ואנשים מעניינים, החוויה משתדרגת באופן שגם אני אאלץ להודות שלא היתה משתדרגת עם בקבוק וויסקי או חבית בירה.
טיול בלב כרם לאחר מספר שעות של הטלטלות בדרכים (ויקיצה בשש וחצי לפנות בוקר) עלולה לעתים להעמיס קצת על הנפש. אך קחו את אותו טיול (עם אותה יקיצה) והוסיפו לו ארגז בקבוקי יין (וגם פויקה עסיסי) ותקבלו חוויה בה הזמן עומד מלכת ואפילו הבומים העל קוליים מגבול סוריה הופכים לפכפוך נחל המשרה רוגע.
אני לא יכול לתת חוות דעת מקצועית על היינות ששתינו. אני תמיד טענתי שאנשים שמביעים דעה בבטחון רב על נושאים שאין להם מושג הם האנשים שאני הכי לא רוצה שיהיו חברים שלי, ואני רוצה להמשיך לטפח את החברות שלי עם עצמי. יש באתר הזה אנשים שמבינים הרבה יותר ממני ביין ואוכל (והתאמתם), ואני בטוח שתוכלו לקרוא את חוות דעתם המקצועית בנושא.
אני פה כדי לתת את הזווית של זה שיציאה מהעיר מבחינתו זה לנסוע לסבתא שלו ברמת גן או להורים ברמת השרון, שיקיצה לפני תשע בבוקר גורמת לו לקלל חצי גלובוס ושטיול בחיק הטבע זה דבר שאטרקטיבי בעיניו לבדיוק חמש דקות. מהזווית הזו, היין הוא מה שהופך את החוויה לגדולה יותר מסך חלקיה. הוא נוסך אווירה תוססת וכיפית, ובניגוד (לדעתי) לרוב המשקאות, מדובר במשקה אשר מגבש בין אלו השותים אותו יחדיו, גם אם מדובר בחבורה אקלקטית בעלת מאפיינים זהים מעטים, אם בכלל.
אסיים בסוג של סיכום פלוס מסקנה - אני לאו דווקא כאן כדי לשמש באינפומרשל מהלך (למרות שהצוות מיקב רמת הגולן היה באמת מדהים ונתן את היחס הנפלא לשלל הקבוצות שיצא לי לראות במהלך היום). אני כאן כדי להגיד שהבנתי מהי המשמעות האמיתית של המונח "תרבות יין". וגם אם אתה לא מבין ביין, זה לא אומר שאתה לא יכול לקחת חלק בתרבות שלו.
וכן, הסוף של הפוסט הזה יהיה בנאלי. כזה אני, לא יודע לברוח מקלישאות.
לחיים!
//אורן קורץ