זה היה בסוף השנה שעברה. אני זוכרת שאמא סיפרה לי שהיא הולכת למסיבת סידור של אחיין שלי, ושאלה אם אני רוצה לבוא. חשבתי על זה קצת. לא ראיתי את אחי, אשתו והילדים כבר הרבה זמן. התגעגעתי. הדרך הייתה ארוכה. הגענו למסיבה קצת באיחור ונכנסנו.
אחיין שלי היה מקסים. ביישן וטוב לב בדיוק כמו אבא שלו. המסיבה הסתיימה. ואמא שלי, כמו אמא שלי, התעקשה שנלך אליהם הביתה ונכין ארוחה משפחתית. והשעה? בוא נגיד לא הכי מוקדמת. אנחנו בצפון, ומחר יש לי משמרת בוקר שמתחילה בשבע. יופי.
בסביבות 11 בלילה התחלנו להתקפל אחרי בקשות חוזרות ונשנות מצידי. כבר הייתי מותשת. פחדתי לחזור עייפה מידי ולא לקום בזמן למשמרת. רק זה חסר לי, עוד צעקות מהבוסית. אבא חזר איתנו הפעם. נכנסנו למכונית, אני, ענבל(11) וההורים. יצאנו לדרך.
בחוץ היה ערפל. אמא שלי הייתה עייפה וכמעט נרדמה על ההגה. קשה לה בנסיעות בשעות כאלו. אז אחרי שהיא עלתה בטעות על אי תנועה בצידי הכביש, עצרנו בצד. אבא קנה לה קפה ושוקולד, והמשכנו.
אני זוכרת שחשבתי על ההוא שלא רצה שנמשיך. חשבתי כמה כבר לא אכפת לי.
אני זוכרת שכעסתי על אמא שלי. על זה שהיא נוהגת לאט ושבקצב הזה נגיע מחר.
אני זוכרת שלא נתתי לענבל לגעת באוזניות.
באיזשהו שלב כבר הורדתי את העדשות. נהייתי עייפה.
וכשכבר החלטתי לישון בשארית הנסיעה, הרגשתי איך העיניים נעצמות.
בשניה אחת,
הכל התהפך.
שמעתי חריקה צורמת מתמשכת ומפחידה. הרגשתי שהעולם סביבי מסתובב, שהכל אצלי בבטן מתהפך. וכמעט הפסקתי לנשום מרוב בהלה. כשפתחתי את העיניים הכל היה נראה לי כל כך מעוות, כאילו הכל התכווץ. ענבל אחיינית שלי שישבה לידי, הייתה מכווצת, קרובה לתקרה של הרכב, וצמודה לכיסא מקדימה. הדבר הראשון שעשיתי היה לקרוא לה בבהלה. לבדוק אם היא בסדר. אחרי שהיא החזירה לי תשובה רועדת, הלב שלי טיפה נרגע. עברתי לאבא. קראתי לו, והוא ענה לי בקול שקט שהכל בסדר. "אמא??"
אין תשובה.
"אמא???"
את השקט הנורא הזה אני בחיים לא אשכח.
את הפחד הזה, שאולי כבר איבדתי אותה.
התחלתי לצרוח. ראיתי במטושטש אנשים שעצרו והתקרבו לבדוק אם אנחנו בסדר. צרחתי להם שיזמינו אמבולנס, שאמא שלי לא מתעוררת. עברה אולי דקה. אולי פחות. הדקה הכי מפחידה שהייתה לי בחיים. מישהי פתחה לה את הדלת. אמרה לה שתקום. שתתעורר. ופתאום שמעתי אותה נושמת. היא קמה ויצאה מהאוטו. ואני, נושמת לרווחה, אבל עדיין מלאת זעזוע, ממשיכה לצרוח ולבכות. אנשים מבחוץ ביקשו ממני להרגע. "היא קמה, היא בסדר, אין לך מה לדאוג", אבל לא הצלחתי. הייתי מבוהלת כל כך. "הרגל שלי", צעקתי. "מה היא אומרת?" מישהו שאל. "הרגל שלי תקועה, אני לא מצליחה לצאת!" המושב של אמא שלי שהיה מלפניי מעך את הרגל שלי תחתיו. מישהו הגיע, הזיז את הכיסא והוציא אותי החוצה. צלעתי לכיוון האמבולנס. מישהו ניגש אליי, שאל מאיפה אנחנו ואמר שכל הצעיף שלי אדום. ורק אז שמתי לב שנהיה לי חתך בלחי מהרסיסים של החלון שהיה לידי. אמא ביקשה להיות איתי בדרך לביה"ח. עלינו לאמבולנס.
הרופאים לא ממש לקחו אותנו ברצינות. כנראה באים אליהם הרבה כמונו, או אולי בגלל השעה, שלוש לפנות בוקר. תפרו לי את החתך בלחי, עשו לי ולאמא שלי צילום (זה היה שלב שבו התחלתי לבכות שוב) וחזרנו הביתה במונית יחד.
רק בדרך התחלתי להבין מה בדיוק קרה.
משאית שנסעה מאחורי הג'יפ האדום של אמא שלי נכנסה בנו. כנראה לא ראתה אותנו בגלל הערפל. ואמא שלי בלמה באינסטינקט והסתובבנו על הכביש.
אני זוכרת שאת אותו הלילה ביליתי בדיכאון. הרגשתי כל כך לבד. לא היה לי למי לספר, גם כי היה מאוחר וגם כי לא רציתי להדאיג את כולם, והאמת שגם לא ידעתי איך בכלל מספרים דבר כזה.
אז שכבתי במיטה, מלאת רסיסים, עם כאבי תופת שרק הלכו והחמירו, תוהה איך הכל היה יכול להגמר. אני זוכרת שממש רציתי שמישהו יהיה לידי. כל כך רציתי לספר למישהו. התאפקתי ממש שלא לשלוח לו הודעה. לאט לאט הצלחתי ללכת בלי שיכאב, חברות הביאו מתנת ניחומים, והמשכנו הלאה בחיים. השבוע אמא לקחה אותי לתחנה ועלתה בטעות על אי תנועה בצידי הכביש. לקח לה זמן להתנשם ולהרגע לפני שהמשכנו.
יש לנו מזל שיצאנו בחיים. מבחינתי זה נס. הוכחה פשוטה שהוא קיים. אין לי שאלות, ברור לי שמישהו ריחם עלינו מלמעלה. כל פעם שאני נזכרת בתאונה אני נזכרת גם שלא הכל מובן מאליו. שאני חיה, שיש לי משפחה, שיש לי אמא.
בכל יום, ועל כל יום,
תודה.
//חן זמיר