מה יש להגיד שעדיין לא אמרו וסיפרו על ניו יורק, שהיא מוטרפת, עיר ללא הפסקה, העיר שלעולם לא ישנה, ששם הכול קורה ובגדול, שאם הצלחת שם תצליח בכל מקום. סיסמאות? לא יודעת, אני מכירה רק את הסיפור שלי על מה שהמקום הזה הוא בשבילי.
הפעם הראשונה שלי בניו יורק הייתה כשהייתי בת עשר, מאז אני מאוהבת בה. מאז חזרתי כבר חמש פעמים ומבחינתי היד עוד נטויה.
משהו בה עושה לי את זה יותר מכל מקום אחר שהייתי בו, גם אחרי טיול ארוך בתאילנד ומספר לא קטן של ערים באירופה. היא לא נמאסה עליי, להיפך, בכל ביקור שלי אני מגלה בה עוד דברים חדשים לצד המוכרים והטובים שבגללם אני חוזרת.
היא סואנת ורועשת בדיוק במידה שמתאימה לי ואני מצליחה לישון בה כל כך טוב כשברקע הסירנות של מכבי האש והמשטרה, צעקות הבליינים לפנות בוקר וההתעוררות של הרחובות לעוד יום חדש.
יש בה משהו מושך, מהפנט, מדהים והתאהבתי בכל זה כבר בגיל עשר. גורדי השחקים שעושים כאבים בצוואר מרוב שהראש מסתכל למעלה, המוניות הצהובות והמוני האדם שגודשים את הרחובות. שם למדתי בפעם הראשונה לרכב על רולר בליידס בסנטרל פארק ולשמוע את מדונה אז זה היה בקלטת בווקמן, שם גם ראיתי את מגדלי התאומים עוד לפני שהפכו למה שהם היום.
חזרתי שוב בגיל בת מצווה ואז שוב בגיל עשרים וחמש, שבע ושמונה…ואני מוכנה לארוז מזוודה בכל רגע נתון ולעשות גיחה, לשאוף השראה, לשנות אווירה ולחזור לחיים המעט פחות זוהרים שלי בארץ.
ביציאה משדה התעופה, שיירת מוניות מקדמת את פני, אני עומדת בתור ועולה על אחד הסמלים המובהקים של העיר, אחרי נסיעה של כמעט שעה ופחות 60 דולר בכיס אני מגיעה לדירה שבה אגור בימים הקרובים. לישון בדירה ולא בבית מלון גורם לי ממש להרגיש שאני חיה בעיר, פחות תיירת.
אחרי התמקמות ומקלחת זריזה, אני כבר בחוץ מול הרחובות הסואנים, כאילו שלא טסתי עכשיו אחת עשרה שעות. כוס קפה ראשונה אני שותה באחד מבתי הקפה הקטנים באזור הדירה. ברחובות הצדדים והפחות הומים של העיר אפשר לפגוש אנשים שהם השראה אחת גדולה, בנות צעירות שפתחו בייקרי (Bakery) בסגנון וינטג' למאפים וקפה טרי, והן לבושות כמו בסרטים הישנים עם מטפחות בד על הראש וסינרים. ויש גם את בית הקפה האהוב עלי ברחוב אורצ'רד (88 אם תרצו לבקר) ששם העיצוב הוא אורבני לחלוטין. למי שמתעסק בעיצוב כמוני אלו הם המקומות לקבל מוּזָה.
אבל לא צריך לשבת בבתי הקפה כדי לקבל השראה מהעיר הזו, מספיק להסתובב ולהתפעל מהארכיטקטורה, חלונות הראווה, הגלריות, הבוטיקים ושווקי הווינטג', לנשום עמוק בסנטרל פארק, לנוח ולהיזכר בילדה הקטנה שהייתי, כשעוד כל האפשרויות היו פתוחות בפני והעולם לרגליי, כשעוד חשבתי שאני אהיה זו שפותחת בייקרי Bakery)) מעוצב ושיקי בפינת הרחובות ולא הבנות עם המטפחות על הראש שמגישות לי. זה לא שהיום זה לא אפשרי, זה פשוט הרבה, הרבה יותר קשה. וכנראה בגלל זה אני אוהבת לחזור, משהו במקום הזה פשוט עושה לי את זה, אומר לי בואי לטרוף את העולם, את יכולה, מחזיר אותי קצת לאחור, נותן אופטימיות שעוד אפשר.
וכשמגיע הרגע לעזוב, זה מלווה עם צביטה קטנה בלב, אבל עם טונות אמביציה להמשך, אני כבר חושבת על הפעם הבאה שאגיע לעיר המופלאה הזו, שהיא בשבילי סמל לחופש, יצירתיות, תחרותיות וחדשנות. תמצית החלום שלי.
//תימור מימוני