רוב מערכות היחסים מתחילות בשיא ולאט לאט יורדות. לפעמים ממש עד למטה ולפעמים הן מתאזנות במקום טוב באמצע, עם שיאים רגעיים פה ושם. מערכת היחסים הזאת דווקא התחילה הפוך, מתחתיתה של התחתית. בלי יותר מידי אהבה, בלי פירגון, בלי אמונה או הערכה. מערכת יחסים כזאת שנתקעים בה מכורח נסיבות החיים. זה מה יש, זה בינוני, זה לא משמח ועם זה נחיה. כי אין ברירה.
לא אהבתי להיות איתי.
לא אהבתי אותי, לא אופי ולא יופי, לא אהבתי לבלות עם עצמי ולא עניינתי אותי. אבל למדתי. למדתי כל כך קשה וחזק, יש שיאמרו שאפילו קצת יותר מידי. למדתי להיות במערכת יחסים עם עצמי. להיות לבד. ולא, זה לא פוסט עצוב של בחורה בודדה, זה פוסט שמח של בחורה שנמצאת לבד והיא בסדר עם זה.
מערכת היחסים שלי עם עצמי מורכבת. יש בה עליות ומורדות, כמו אצל כולם, אבל היום אני יודעת איך להתנהג איתי כשאנחנו רבות, כשאני כועסת עליי, כשאני מתאכזבת. למדתי לשפוט אותי בחומרה אבל להבין שאם נכשלתי במשהו אחד זה עדיין לא הסוף, כי צריך להסתכל על התמונה הגדולה. לימדתי אותי לראות את עצמי דרך העיניים המעריצות שבהן האחיין שלי מסתכל בי. כל מה שהוא מקבל ממני זה בסך הכל אהבה, וזה מספיק לו כדי לאהוב אותי בחזרה, אז כנראה אני בסדר אני.
אני אוהבת לנבור בנפש של עצמי, לנתח אותה. פעם זה היה מכניס אותי לתוך בור שחור ואפלולי, היום זה מביא אותי למסקנות, הארות, תובנות. אני מדברת איתי כל כך הרבה, יש שיאמרו יותר מדי, אבל אם אני לא אדבר איתי אז איך אכיר אותי מספיק טוב כדי לבלות את שארית חיי במערכת יחסים בריאה וטובה עם עצמי? הרי זה הבסיס לכל מה שיבוא אחר כך.
אני אוהבת את הלבד שלי אבל לא מפחדת מביחד. אני יודעת להיות לבד אבל מייחלת להיות ביחד. אני רוצה ביחד אבל לא חייבת אותו כדי לקום בבוקר. אני יודעת לשתוק איתי שעות, אני אוהבת את השקט שיש סביבי כשאני נכנסת איתי לישון, אבל אני מאחלת לעצמי להיכנס ערב ערב למיטה בחצות עם אהוב אמת, שלפעמים יעשה רעש ולפעמים יסתפק בלתת לי נשיקת לילה טוב.
אני לא מתעסקת בחיים של אחרים כדי לעניין את עצמי, יש לי מספיק חומר משלי בראש להתעסק בו. הוא לא תמיד כזה חשוב, אבל הוא ישנו. אני לא מחפשת טלאים שיכסו את החורים, הצלקות או השריטות שבנפשי, וברור שיש כאלה, למי אין? אני לא מחפשת גבר שיאהב אותי כדי שאצליח לאהוב אותי. אני מחבבת אותי וזה די והותר בשביל מערכת יחסים של חיים שלמים איתי.
בחודש האחרון, סיבות בריאותיות השאירו אותי בבית רוב הימים. כמעט לא פגשתי חברים כל החודש, לא ישבתי בבתי קפה או בפאבים ולא היה לי חשק לדבר עם אף אחד בטלפון. חוץ מאמא. אימהות אסור לסנן.
מצאתי את עצמי לא משתעממת איתי, וזה הפתיע אותי. מסתמן כי אני יכולה להיות איתי כל כך הרבה שעות מבלי שיימאס לי ממני, אז כנראה אני בסדר אני.
בנסיעה באוטובוס בתל אביב, הבחנתי בכתובת מרוססת על קיר:
"מתוך בדידות אתה מבין שידידות עם עצמך היא דבר נדיר". חייכתי לעצמי.
איך אני שמחה שהכרתי אותי באמת, שהתיידדנו.
איזה מזל שטוב לי להיות איתי.
//סיוון סטרומזה