החלפתי מקום בשביל לכתוב.
חזרתי למקום עם הרוחות, עם האבק. ניקיתי קצת לפני, העברתי סמרטוט.
בחודש האחרון, כמה שלא ניסיתי לא יצא דבר. ניערתי מפה חשבתי משם, קצוות רעיון שפעם היו הופכים לשורות, התמסמסו אל תוך התחושה הכללית, האישית. הייתי קצת עסוק, עסוק בעצמי, עסוק בסביבה הקרובה, עסוק מדי בשביל לשים לב לפרטים.
תמיד כשפונים אליי לקבל עצה לגבי חוסר היכולת לכתוב, אני מוכר איזה משהו: אין ברירה, אתה חייב לשבת מול המסך, לתת לאצבעות לזוז, לא משנה מה יוצא, זה יפנה מקום לדברים אחרים למחשבות, אולי ייצא מזה משהו אולי רק יתפנה מקום, אבל שב לכתוב.
הכי קל זה לייעץ למישהו אחר.
עם המחשבות אין לי בעיה, יש לי לפי משקל. יש קטסטרופות נבחרות, יש חלומות לא ממומשים, יש נטייה קלה (תלוי את מי שואלים) להיפוכונדרייה, יש מיחזור של מה שקרה במהלך היום, יש חרטות, יש עצבים, רחמים עצמיים, ויש גם כמה מחשבות טובות, וכן, גם על איך עושים מין.
לעיתים הראש מתמלא בקצת יותר מדי מחשבות.
בא לי שהכל יהיה יותר פשוט. לקום בבוקר ביקיצה טבעית, לרדת לקנות שוקו ולחמנייה ולחכות שיתחילו כבר השידורים בטלוויזיה, אח"כ לנסוע לתל-אביב בקו 19 וללכת לראות סרט, אולי קראטה-קיד, ולא לאכול צהריים כי הבטן מלאה בפופקורן. אח"כ להסתובב בבוגרשוב ובבן-יהודה ולהיכנס לסניף בנק הראשון שרואים כי רק שם יש מזגן. לחזור הביתה עייף אבל מרוצה.
לפעמים אני חושב שהיה עדיף לו הייתי מאמין באלוהים, לו הייתי מאמין במישהו. אז הייתי יכול להאשים אותו בחוסר השקט, אולי אפילו להודות לו על כך. תודה אלוהים על הקשיים של החיים, תודה שאתה מעמיד אותי בניסיונות, תודה.
אבל אני לא.
אז נשארתי עם המחשבות.
ועכשיו, לבד עם האצבעות, מקווה שהתחושה המוכרת תחזור. בא לי להצחיק, בא לי לרגש, בא לי להיות נביא הזעם הבא.
בתור מישהו שתולה תקוות בעתיד של התפרנסות מכתיבה, חוסר ברעיונות לא יכול להיות משהו מעודד, חייב למצוא איזו מוזה. מחבר את הרמקולים למחשב אבל לא משמיע כלום, רועש לי מדי גם ככה. ריח של בישול שמגיע מבחוץ מעורר איזה משהו פנימי, אומרים שחוש הריח הוא החוש שמפעיל את הרגש בצורה הטובה והמדויקת ביותר, משהו שלא ניתן להביע במילים ומחזיר אותך בדיוק למקום בו היית בפעם הקודמת שהרחת את אותו הריח, או לפעם משמעותית יותר ורחוקה.
אבל אם אי אפשר להביע במילים, מה אני אמור לעשות עם זה עכשיו?
וחוץ מזה, הריח הזכיר לי משהו, שאני רעב.
קם לאכול.
פשוט. (ציור: תמר שפיגל)
אולי כדאי לא להתאמץ יותר מדי, אף אחד לא אוהב לקרוא דברים מאולצים. אני יכול להשתמש בטריק של למשוך זמן, לספר מה עבר עליי בחודש האחרון, חופשת סמסטר עאלק, קצת מחלות חורף לכולם, טיול קצר לירוחם, חוסר שקט.
אני יכול לכתוב במפורש שאין לי על מה לכתוב, אבל זה נראה לי פתטי.
אין לי ברירה אלא לקחת את העצה הלעוסה שאני נותן לאחרים, לשבת ולהקיא על המסך המרצד כמה שטויות, בכל זאת, כבר ניקיתי כאן.
מנסה להתחיל, בלי לחשוב:
החלפתי מקום בשביל לכתוב.
חזרתי למקום עם הרוחות, עם האבק. ניקיתי קצת לפני, העברתי סמרטוט.
//מור שפיגל