לפעמים אתה נשאר ללא מילים, יש בך כל-כך הרבה להביע אבל משהו פשוט גורם לתחושות ולרגשות האלה להישאר עצורים בתוכך, משהו גורם להם להישאר במצב גולמי, כזה שאי אפשר להוציא החוצה כדי להתנקות.
בזמן שהמתנתי לאמא שלי השבוע כשהיא ביצעה בדיקת MRI זכיתי באחד מרגעי השלווה האמיתיים שהיו לי לאחרונה. ישבתי מול הים. לא על החוף, על הצוק שמעל. ישבתי עם אוזניות וקפה ונהנתי בעיקר מהשקט שחצץ בין שיר לשיר. מימיני בני-זוג ערביים, משמאלי בני-זוג חרדיים, שני הזוגות בהו בי לפרקים ולא הבינו את הבחורה שמחובקת עם כוס הקפה ויושבת לבד על הצוק.
חשבתי על איך אנחנו מפספסים את כל התמונה, איך אנחנו לפעמים כל-כך עסוקים במה שנראה לנו נכון באותו הרגע והולכים איתו עד הסוף, מלאים בכוונות טובות אבל מרוב רצון טוב, אנחנו לא שמים לב שהמציאות השתנתה.
לפעמים אתה מנסה לשמור על משהו אחד כל-כך חזק, מנסה לשמור עליו מכל הכיוונים, להחזיק בו ולא להרפות, כשכל מה שצריך זה פשוט לשחרר. אתה שומר עליו כל כך חזק מהסביבה, בולם אגרופים וחוטף את המכות בעצמך, סופג ומגן עד שאתה לא שם לב שהאגרופים כבר לא מגיעים מבחוץ, הם מגיעים מבפנים.
"פתחו בר של פנקייקים ליד הבית שלי", אמרתי לחברה שישבה לצידי באחד מהשיעורים של השבוע שעבר והתגאתי כאילו היה מדובר בהישג אישי שלי.
- "כשאת אומרת הבית שלי…", היא ענתה "לאיזה בית את מתכוונת?"
חייכתי בנימוס והמשכתי למלמל איזה משהו בנסיון להסביר, או להבין, או להפנים.
- "זה משהו שצריך להתרגל אליו", היא אמרה, "את עוד תתרגלי".
לפעמים אתה נשאר ללא מילים, יש בך כל-כך הרבה להביע אבל משהו פשוט גורם לתחושות ולרגשות האלה להישאר עצורים בתוכך, משהו גורם להם להישאר במצב גולמי, כזה שאי אפשר להוציא החוצה כדי להתנקות.
ואז מגיעות הדמעות, כי זו הדרך היחידה שבה אתה יכול להביע את הרגשות האלה מבלי הצורך להסביר אותם אפילו לעצמך, הדמעות האלה שנשטפות לך מהבפנים של הנפש החוצה אל ההכרה ונושאות איתן מליחות עמוקה של רגשות עצורים שלא יכלו לבוא לידי ביטוי בשום דרך אחרת אלא בצורה של טיפות מלוחות, צונאמי של רגשות.
הבית שבו גדלתי תמיד יישאר ה'בית שלי', אפילו שאני מגיעה אליו עכשיו מבית אחר ורק כדי לבקר. הוא חלק ממני מאז שאני זוכרת את עצמי ואפילו מלפני. ברחוב הזה למדתי לרכב על אופניים, באותו יום אותו אח שלי לא שוכח לי כי נכנסתי ברכב. חונה (הווו כן…). על הקיר במסדרון שרטטתי בעפרון בתקווה להפוך אותו לתמונה, אבל חמש שנים אחר כך וזה עדיין רק שרטוט עפרון. מהבית הזה יצאתי לכיתה א' ולתיכון ולצבא.
יש לי ארבע צלקות שונות מתאונות שונות שקרו במקומות שונים בבית, מזכירות לי את מי שהייתי בכל מקום שאני נמצאת בו. צלקות נפשיות שנוצרו והתאחו בתוך הבית הזה, כאלה שמזכירות לי שיש עוד לאן לשאוף. זכרונות מכל פינה ורגשות שמתחברים אל כל קיר, רהיט או תמונה. חוויות שאני אקח איתי אל כל בית שאני אעבור אליו, שיעורים שלמדתי והכינו אותי לבית הבא.
אנשים ממשיכים בחיים שלהם, עוברים שלבים שונים של בגרות. ת.ז, רשיון, צבא, טיול, יוצאים מהבית, מתחתנים. ובתוך כל זה יש משהו שנשאר איתך בתוך הנשמה. אני חושבת שאני אולי עושה צ'ק אאוט, אבל אני לא באמת עוזבת.
//ורד בן דוד