אני לא בטוחה איך הגענו לדבר על זה אבל המילה סרטן הופיעה והתחלנו לעשות "תחרות" מי איבד יותר במלחמה מול המגפה הזו. אני שלטתי ביד רמה והיה נדמה שניצחתי את כולם או למעשה, הפסדתי במלחמה האמיתית, כשהוא, לבוש היטב בבגדי עבודה מוכתמים, הצטרף אלינו למשחק.
"אני נלחמתי עם הזבל הזה פעמיים".
דממה.
"בגיל 16 הייתה לי מלנומה. אתה יודע מה זה מלנומה..? זה סרטן עור אחי. אחכ בגיל 26 גילו לי סרטן בכבד. בקטנה בן אדם, תראה אותי היום. שור. זה הכל בראש".
הסתכלנו אחד לעבר השני ולא כ"כ ידענו איך להגיב. הוא לגם משארית התה קר וזרק לעברי, "אין לך מה להתעסק עם המוות. עזבי אותו בשקט. תני לו לנוח והוא יניח לך".
והלך.
שעות אחר כך עדיין הסתובבתי במיטה בחוסר שקט. משהו עיכב את שנתי וגרם לי לחשוב על דבריו. "תפסיקי להתעסק עם המוות..", איך עושים את זה?
אז פתחתי את האתר של נענע ושמתי את הפרק האחרון שעלה של "היפה והחנון". אפשר לומר שגם זו הייתה טעות, יש לי יותר מידי מטענים על התוכנית הזו. היפה בכלל לא יפה, יש שם אולי בחורה אחת, גג שתיים שהן ממש יפות. לא, בעצם אחת. החנון לא חנון, יש שם מיליארדר אחד שעשה אקזיט (חכם אומר חנון? מה זה השטויות האלה???) יש אחד ביישן ומתוק שסובל מעודף משקל ומדבר על המודעות העצמית שלו ללא הרף (מודעות עצמית זה חנון?? ) קיצר, תוכנית פח שכנראה עודף העצבים שהיא גורמת לי, עוזרת לי להירדם בסופו של דבר (וגם מה זה הקטע הזה שמלבישים אותם בסנדלים וגרביים? מה באמת נראה לכם בחורים שעושים תואר שני בויצמן מתלבשים ככה?!)
בוקר למחרת קמתי מוקדם כהרגלי, עוד לפני שפקחתי את העיניים וידאתי שבן זוגי שלח לי הודעת בוקר טוב, כמו בכל בוקר. אבל הבוקר הוא היה רומנטי מהרגיל וכתב רק "בוקר". איזה מותק. לבשתי איזו סחבה ויצאתי עם ההולך על ארבע לטיול.
אני חייבת להיפטר מהרהורי המוות האלה, חשבתי לעצמי. אם אני אתעסק עם המוות הוא פשוט יבוא לי בהפוכה, דווקא כשהכי לא מתאים. אז התחלתי לחשוב מתי דווקא יתאים לי שהוא יבוא. וחשבתי מלא זמן, בחיי. כל השעה וחצי שטיילתי עם הגוש שיער האהוב שלי חשבתי על זה, ואז קלטתי שלראשונה מזה זמן רב, ממש אבל ממש לא בא לי למות.
אנחנו משתמשים במונח הזה "בא לי למות" באופן יומיומי מבלי לשים לב מה הוא באמת אומר. איחרנו לעבודה "בא לי למות!", שכחנו את היומולדת של החבר/ה הכי טובים "בא לי למות!" כואבת לנו הבטן רצח ואנחנו לא קמים מהאסלה "עכשיו, למות!" אממ…באמת?
פעם אחרונה שרציתי ממש למות הייתה לפני כמה שנים טובות כשהבנתי, אחרי שלוש או ארבע שנות הדחקה, שאבא שלי מת. גמור. לא יחזור. שם, שם ממש רציתי למות. רציתי להיות איתו, רציתי חיבוק חונק מהאבא הגדול והמדהים שלי, רציתי לשבת לו על הברכיים ולשמוע סיפור לפני השינה. רציתי את אבא וחשבתי שרק המוות יוביל אותי אליו. לא קרה.
היום, אחרי כמה שנים ארוכות ומבגרות אחרי, אין לי שום רצון לאבד את כל הטוב שיש לי, את המשפחה הקטנה והחמה שלי, את אהבת חיי שעוד אחפור עליו מספיק, וכשאני זורקת לאוויר "בא לי למות", אני מתחרטת שניה אחרי. כי לא באמת בא לי.
//עינת פצ'רסקי