אני רואה אותם והם לא רואים אותי. הם לא יכולים לראות. אני שומעת אותם אבל הם לא מצליחים לשמוע אותי, חנטרישים. טוב, הם לא אשמים, אני מנסה לדבר והמילים יוצאות ללא קול, רק השפתיים זזות וציוץ חלש וחסר משמעות בוקע מתוכן.
כל שבוע הם מגיעים. יום שבת אחר הצהריים, מתאספים סביבי בסלון או בחצר, מקשקשים אחד עם השני. שותים קפה שחור. נותנים לי לשתות כוס מים, לפעמים גם נותנים לי לפה אבטיח או מלון בעונה. אני שמחה שעצם קיומי נותן להם סיבה להיפגש כל שבוע, אפילו שאני לא באמת יכולה לקחת חלק פעיל במפגש, להכין להם קפה כמו פעם או להגיש להם עוגה שאני הכנתי.
אני לא זוכרת מי הם אבל מניחה שהם המשפחה שלי. אני לא יודעת את השמות שלהם אבל אני כנראה חשובה להם. חלק קוראות לי "אמא", חלק "סבתא", חלק "אסתר". חלקם מחבקים אותי חזק או מנשקים במצח. אני זוכרת ששמוליק בעלי היה מנשק במצח. איפה שמוליק?
חלקם מסתכלים עליי ברחמים, לעיתים ברתיעה, מחפשים מבעד למבט הבוהה שלי את הבנאדם שפעם הייתי. לפעמים אני רוצה לצעוק להם "אני כאן בפנים! אכלתם משהו? אתם נראים רעבים. יש ממתקים במחבוא במטבח, קחו לכם. ותקנו לי איזה בקרדי בריזר, נערבב אותו עם איזה בקבוק קריסטל כתום ויין של קידוש. יהיה טעים!", אבל המילים לא יוצאות לי.
הם שואלים אותי "מה עניינים?" ואני רוצה לענות להם כמו פעם – "בונים בניינים". אני זוכרת שזה היה מצחיק אותם. הנה עכשיו הם מדברים אליי, מנסים להבין אם קר לי או חם לי. אני בסדר, קצת מתגעגעת לחצאיות שלי ולאודם שלי, לקפוץ לסידורים בעיר, לעמוד ולבשל במשך כמה שעות מטעמים מלאי שמן ולהגיד שזה כמעט בלי שמן. אבל עזבו אותי, תדברו ותנו לי לשמוע מה קורה אצלכם בחיים. אני שומעת.
היד שלי רועדת ללא הפסקה והבחורה הקטנה מתיישבת לידי ומחזיקה לי אותה. היא מסתכלת עליי מקרוב ומנסה להבין מה אני רוצה לומר. יש לה טבעת על האצבע, אני ממששת אותה ותוהה אם היא נשואה. הבחור ממול מסתכל עליי גם. הוא שואל אם אני רוצה לבוא איתו לבאר שבע ולעשות איתו תחרות שתייה. אני מחייכת ואני רואה שזה גורם להם גם לחייך.
כנראה הצליח לי עם המשפחה שלי, אם ככה הם באים אליי ולא שוכחים אותי, אפילו שאני כבר שכחתי אותם. הם בכל הגילאים, צעירים עד מבוגרים, ומידי שנה הם מתרבים ומגיעים אליי עם תינוקות חדשים. אני לא יכולה להחזיק אותם ולהראות כמה אני שמחה, אבל הם מביאים לי נחת, ברוך השם. אין כמו משפחה. הכי חשוב.
משפחה ואוכל כמובן. תאכלו משהו.
ניפגש בשבת הבאה.
// סיוון סטרומזה
הפוסט השבת של סבתא הופיע ראשון במה וזה