עמוק בפנים (טוב אולי לא כל כך עמוק), אני בעצם טינאייג׳רית. סוג של חשיבה מסוימת, שלא השתנתה מאז גיל ההתבגרות. כל פעם מחדש, זה קורה. כן כן, אני מדברת על סלבריטי קראש. אני רוצה להגיד, נדרש אומץ כדי להיות כנה לגבי הנושא הזה. אני באמת לפעמים קצת מתביישת בזה ולפעמים אני לא מפחדת לומר את זה בקול רם. באיזשהו מקום במוח שלי, אני אמריקאית בת 16.
אני אוהבת את ליידי גאגא וקייטי פרי וניקי מינאז' וג'סטין ביבר. אני קוראת רכילות הוליוודית וצופה בקרדאשיאנס. וכן, אני אוהבת צ׳יק פליקס. אין דבר כייפי יותר מלשבת לבד בבית, לצפות בצ׳יק פליק שנעים לי בעיניים, להוריד את כל החסמים שלי ולהתרגש. להתרגש בזול. הכי כיף. האקדמאית האינטליגנטית בתוכי אומרת לי אני צרכנית כפייתית של דימויים, אבל לעזאזל איתה. היא לא תגיד לי איך לחיות.
מתוך עמוד הפייסבוק הרשמי של Lady Gaga.
לאחרונה, נראה שזה קורה קצת יותר. אני חושבת שככל שאני מתבגרת, אני מתגעגעת יותר לתקופה שבה התמימות היתה חלק מהעולם שלי. לקום בבוקר וללכת לבית ספר ולדעת שאני הולכת לראות את הבחור הזה, האחד שתפס לי את העין. הריגושים של תקופת הנעורים שלא חוזרים על עצמם- הסודות עם החברות, ההתנסויות הראשונות, רכילויות, פתקים. האמונה שכל מה שאומרים בסרטים ובשירים, זו האמת. אני כבר גדולה ואני כבר במערכת יחסים והנעורים נשארו שם מאחור.
אז יש לי את הסדרות שלי, הסרטים שלי, השירים – שם אני יכולה להתאהב שוב, להתרגש שוב, להרגיש מחדש את כל מה שאבד. רגשות חזקים, פנטזיות. כשאני צופה, אני שוכחת מהכל. כן, אסקפיזם קלאסי. אבל זה מרגיש טוב! פתאום כל העצבים על הבוסית, הטרדות על המינוס, הדאגות על העתיד, הכל נעלם ואני נכנסת לעולם שבו הכל מסתדר בסוף.
מתוך עמוד הפייסבוק: Twisted.
אבל למה? למה הדבר הזה קורה לי? והאם אני היחידה? האם חיי היום יום שלי עד כדי כך קשים שאני זקוקה להסחות כאלה? אני חושבת שבסתר ליבן, הרבה בנות ואולי גם בנים, אוהבים את הרעיון שמוכרים לנו בהוליווד. אנחנו מודעים לכך שאנחנו קונים אותו, אבל אנחנו אוהבים את זה. אנחנו אוהבים להתאהב יחד עם הדמות הראשית, לבכות כשהלב שלה נשבר, לחלום איתה, לפחד כשמשהו מותח ולהיות מופתעים כשמשהו מטורף קורה. החיים שלנו דרך הפריזמה של הוליווד הם לא מורכבים. הם קלים לעיכול וקלים להבנה, הכל מונח שם בשבילנו.
האהבה היא אהבה חד משמעית, החברות הן חברות לנצח, הסכנות הן ברורות והמוות אף פעם לא סופי. זה הווידוי שלי- אני, נטלי שניידר, אוהבת סצינות של נשף סיום, בעיקר כי לא היה לי כזה. אני אוהבת נשיקות בגשם, כי אף אחד לא עושה את זה באמת. אני אוהבת וידויים גלויים של אהבה מהבחור ההוא עם העיניים בעומק קילומטר…אוהבת את זה. קצת מיניות חבויה ומרומזת, רומנטית. הרצון הזה לחזור למקום שבו עוד לא ידעתי הכל, ולא ראיתי הכל, לחזור קצת לתמימות בתוך עולם של פורנוגרפיה. אז בלב שלם אני נותנת לזה להשתלט עלי, אני נותנת לזה לנצח, אני נותנת ללב להתרגש, לחלום. נותנת לעצמי להאמין שיום אחד, אולי אני אזכה לסצינה אחת כזו במציאות.
// נטלי שניידר