טינה פיי האגדית, שהיא מודל של כל מה שחם היום בעולם – אישה, חכמה, צינית, מצחיקה, פמיניסטית ובעיקר מוכשרת בטירוף,נתנה לעולם מתנה אי שם ב־2004 – הסרט ילדות רעות.
אם אתם לא מכירים (ואין סיכוי שאתם לא מכירים, או שומעים ציטוטים ממנו בסאב־קונטקסט) קודם כל מומלץ, ואסתכן ואומר: חובה. ואם אתם כן, אתם: א. חוויתם את הגילטי פלז'ר של לראות אותו (לא, זה לא טרנטינו. תתמודדו עם זה) וב. יודעים בדיוק על מה אני מדברת.
אי שם בעבר, לפני הסמארטפונים, השיימינג בפייסבוק, הקבוצות בוואטסאפ והעיסוק האובססיבי בעצמנו היה… ובכן, היו טלפונים, שיימינג, קבוצות ועיסוק אובססיבי בעצמנו. וטינה ידעה, לפני כל אחד אחר, להגיד את מה שכולנו בעצם חושבים – כואב, מצחיק וחד כתער. השיחות, הקבוצות, הקבוצות המצומצמות יותר, ההודעות החושפות בטעות – יש שם הכול. מה נראה לכם, שהמצאנו משהו?
יש בכולנו, לא משנה מה נגיד, צד שטחי, ביקורתי וכן, גם גזעני. אנחנו נתבל אותו בהומור, או שנגדל ונלמד לחשוב אותו לעצמנו בלב, אבל הוא קיים – עם כמה שאנחנו סובלניים כלפי חוץ.
אנחנו שופטים – את עצמנו ואת אחרים, ועושים את זה בכוח, בלי ידע ובלי אמת. ואוי למי ששלם עם עצמו, הוא חוטא בהיבריס בוודאות.
אנחנו בזים לאנשים שמפגינים רגשות חמים, או אפילו רגשות אמיתיים בלבד, ומעדיפים לגחך באדישות קרירה על אותם האנשים שמנסים באמת. אנחנו קונים בהמון כסף דברים שאנחנו לא צריכים בשביל להיראות ולהרגיש כמו כולם, ואז מזיעים כדי להוכיח שאנחנו שונים ומיוחדים מכל אחד אחר.
טינה לא אומרת מה התשובה, הפיתרון. לא לטווח הארוך לפחות. היא לא מצליחה באמת לפתור את הבעיה, וכנראה שהבעיה הזאת היא הרבה יותר מורכבת ממה שהסרט מציג. עם כל זה, הגדולה של הסרט היא שהוא מצליח להראות לנו מי אנחנו וכמה אנחנו יכולים להיות מגוחכים ו… נו… ביצ'יים. הסרט מטיח לנו בפנים בועה מצחיקה, צבעונית, סקסית ובעיקר אמיתית של כל מה שאנחנו. גם לי אין תשובה. התשובה היחידה שלי היא, שאיתי אתם יכולים לשבת, ואפילו בשמחה. ואני ממליצה לכולם לתת לעוד אנשים לשבת איתם.
// בר דמתי
הפוסט למה "ילדות רעות" הוא הסרט הכי חשוב אי פעם הופיע ראשון במה וזה