"יש הרבה דגים בים", הם אמרו. המשפחה, החברים, מי לא. "אל תדאגי, תמצאי מישהו יותר טוב ממנו", "תפסיקי להעסיק את המחשבות שלך, כשזה יבוא, זה יבוא". האמת? כבר נמאס לי לשמוע. תמיד זה מרגיש כמו רחמים לאיזו רווקה מכוערת ומסכנה בת 40.
הגשם דופק על החלון. מדליקה מלבורו וחושבת על כמה היית נגעל ממני עכשיו. למרות שגם אימא שלך מעשנת מלבורו. זוכר שמצאת חפיסה על הכביש והבאת לה? לא משנה.
מ'כפת לי בכלל, אנחנו כבר לא ביחד. כבר לא נזדקן ביחד אז למי אכפת אם החיים יתקצרו לי בחמש שנים. גם ככה אומרים שצריך לחיות את ההווה.
וגם על זה שחזרתי לכסוס ציפורניים היית כועס עליי. ועל זה שאני נושכת את העור היבש שעל השפה. ועל זה שאני מפרקת חבילת m&m מול מרתון של "פרינדס". את כל ההרגלים הרעים אימצתי בגללך. אבל אין לך שום זכות לכעוס עליי. אני בסך הכול אימצתי לעצמי שיטות להסתגל למצב שהכנסת אותי אליו, כי אני כעסתי עליך קודם!
כעסתי כששברת לי את הלב ואז, ברוב טובך, עוד הצעת לי מסקינטייפ להדביק אותו, כשכתבת לי בלי בושה איזה מכתב מרגש שהיה אמור להחזיר אותי אליך. מכתב שהיה מלא במילים שהיית מסוגל לכתוב אבל לא מסוגל ליישם. עוד מכתב לאוסף המכתבים שיישארו אצלי במגירה ואני אף פעם לא אעז לזרוק.
IPGGutenbergUKLtd on istockimages
כועסת עלייך שהזיכרון היחיד שנשאר לי ממך הוא מושלם למרות שהיית ההפך הגמור ממנו. איך כבר הספקתי לשכוח את המבט השיפוטי הזה? איך כבר הספקתי לשכוח כמה לא הצלחת לקבל אותי עם כל החסרונות? אותם החסרונות שעוד היו יתרונות כשרק הכרנו. כל הדברים שפעם אהבת בי, פתאום גרמו לך להתרחק.
אני לא השתנתי, זה אתה שהחלטת ביום אחד בהיר שלא בא לך יותר. לך? לא בא יותר? איך אתה מעז? בעוד אני תמיד קיבלתי אותך כמו שאתה. קיבלתי אותך כשלא באת איתי למקומות כי היה לך עיקרון כזה או אחר, קיבלתי אותך כשהחלטת ללכת עם החלום, וגם כשהחלטת לוותר עליו. כשוויתרת על חברים שלך, שהיו אתך שם מגיל אפס, כשהחלטת שאתה "בן אדם של לבד" עכשיו ונשארת בלי אף אחד. אני הייתי שם בשבילך, תמיד. לא משנה מה.
ואולי דווקא בגלל זה הכול נגמר. כי החיים שלי הפכו להיות צל לצד החיים שלך. כמו ליקוי חמה, אתה לאט לאט השתלטת וכיסית את כולי. ואולי גם אני הייתי צריכה לתת לעצמי הזדמנות להשתנות, ולהילחם על האור שלי.
וכל זה בכלל לא רלוונטי כי בכל זאת דפקת אותי. דפקת אותי בזה שכל בחור שמתחיל איתי אוטומטית נפסל כי בראש שלי הוא לא מריח כמו אחד מחמשת הבשמים שלך. כי בראש שלי הוא לא מחמיא לי כמוך, או מקשיב או שואל ת'שאלות הנכונות, כי הוא לא אתה.
ואיפה כל הדגים האלה בכלל, שכולם מספרים לי עליהם?
ומה הטעם בים מלא דגים אם אף אחד מהם לא משתווה למה שהיית?
ובינתיים אני ככה, עם החכה במים,
תופסת דגים ומשחררת אותם בחזרה לים.
// הילה גבאי
הפוסט לאן נעלמו כל הדגים? הופיע ראשון במה וזה