כמו מטומטמת שעומדת בגשם, חיכיתי לשמש שאולי תופיע פתאום וקצת תחמם. אבל בימים של מבול כמו אלה של אמצע דצמבר, הסיכוי שזה יקרה הוא קצת כמו הסיכוי שבעיר הזאת אתה תגיע לאסוף אותי לפני דייט, קלוש.
לא הייתי צריכה להסתנוור ממך בפגישה הראשונה שלנו, אפילו שלשנינו היא הרגישה כמו חמישית. הייתי צריכה להיות פחות סלחנית ולא לשכוח כל כך מהר איך עוד לא הכרנו וכבר שכחת שקבענו להיפגש. זה היה מיותר לחשוב שאני מיוחדת רק כי לא רצית לתת לי ללכת באותו הערב. אם כבר, הייתי אמורה להרגיש לא בנוח כשהרגשת בנוח לדבר על בחורות אחרות עם שמות אקזוטיים כמו "קסניה" או "קלאודיה", כי מה כבר מיוחד ב-"לימור"?
הייתי צריכה לוותר עלינו אחרי שבבוקר שאחרי שמטת עיניים במקום להסתכל לי בעיניים. לא הייתי צריכה להיות כל כך בטוחה שאני לא איפגע, כאילו אני היחידה שאי פעם הייתה עטופה בזרועות שלך במשך כל הלילה. כשיצאתי מפתח הבית ואמרתי ש-"היה נחמד", הייתי אמורה להבין שלמחרת אתה לא תהיה אליי כל כך נחמד כשמיהרת להוסיף "ושיכור". זה היה די ברור שאתה לא תעשה לי טוב כשלא חדלתי לבהות בנקודה הירוקה שבצד ימין של המסך. וגם אז, כשהפכתי להיות ירוקה מקנאה אחרי שפרסמת שם עוד תמונה שלך עם בחורה אחרת.
הייתי צריכה לקלוט שמשהו פה לא נורמאלי כשבמשך שבועות ספורים מצב הרוח שלי התהפך עשרות פעמים. פעם ב-היי ופעם ב-דאון, פעם מחייכת ופעם דומעת, פעם אחת של גם וגם. הייתי צריכה לדעת שאין על מי להישען כשייחלתי שתתן לי משהו להישען עליו, משהו שיהיה כמו אור בקצה מנהרה חשוכה, כזה שיגיד "או, הנה. את רואה? יש לך על מה להילחם". הייתי אמורה להבין שזה לא מה שייחלתי לעצמי כל הזמן הזה כי אני בכלל טיפוס של שלום.
לא רוצה מלחמות
לא הייתי צריכה להמשיך לקוות שאתה מרגיש לפחות חצי ממה שאני מרגישה, בטח לא כשכבר אמרת משפטים שלא כל כך רציתי לשמוע. כשכל מה שרציתי באותם רגעים היה לתפוס אותך בשתי ידיים ולטלטל אותך כמו שאסור לטלטל תינוקות, לסטור לך ממש חזק אפילו שלימדו אותי שאסור להכות, כל כך חזק שיישאר לך כתם אדום על הלחי בצורת כף היד שלי. כתם שיזכיר לך כמה שאני יכולה להיות לוהטת כשאני רוצה, כזה שיזכיר שזה שאתה חושב שאני חכמה מרחיק אותך ממני במקום לקרב, רק עושה אותך טיפש. אז רציתי לשלוח אותך לאלף עזאזל. לומר לך שאתה אידיוט ועוד כל מיני קללות כי אתה מוותר עליי, עלינו, ככה, כל כך מהר.
הייתי צריכה לדעת שאתה לא בשבילי עוד ביום ההוא, כשכעסת על המילים שלי. איך גרמת לי להצטער על שכתבתי, להתחרט על שפרסמתי, להתבייש. איך לא הפסקת לירות לעברי שאלות בצרורות מבלי לחכות לרגע לתשובות. איך לא היית מוכן להקשיב ועוד כשכבר הייתי מוכנה לדבר, כאילו שזה לא מספיק קשה גם ככה. וכשרק אמרת מילים כמו "עזבי" ו-"לא חשוב" ו-"לא רלוונטי", באותו הרגע ממש הייתי באמת צריכה לעזוב ולהפסיק לחשוב עליך כי אתה כבר לא רלוונטי. כי המילים שלי הן לא סתם מילים, הן כמו תינוקות. ותינוקות הרי אסור לטלטל.
// לימור ישעיהו
הפוסט לא אביר ולא נעליים הופיע ראשון במה וזה