כולנו ציפורים. נודדות. אנחנו מתחילים את המסע ברחם ומסיימים באדמה. בין לבין אנו נעים במסלולים קבועים, סביב אותם נושאים שמעסיקים אותנו, סביב אותם נושאים שמייחדים אותנו, בסביבת אותה משפחה, אותם חברים, סביב עצמנו. אנחנו עפים עם הרוחות ועם חילופי העונות למקומות חמים יותר, בתקווה שיהיו גם בטוחים יותר, ולרוב גם אל הלא נודע.
"כמו לטבע גם ללב ארבע עונות" (א. גפן)
כחלק מלימודי החינוך שלי אני לומד על הטבע, במטרה ברורה ללמד ולחנך ולהזכיר לילדים שלנו מאיפה באנו. להזכיר להם שאנחנו חלק ממערכת גדולה. שלמרות התפתחות האנושות, ולמרות הקידמה, ולמרות התעשייה שיצאה מכלל שליטה ולמרות הטכנולוגיה, אנחנו קודם כל בעלי חיים. שזכינו במתנה הכי גדולה שיצור יכול לקבל: חיים.
מתוך istockphoto
לפני שבועיים היה לכיתה שלי סיור באזור מעגן מיכאל, יצאנו לראות ציפורים נודדות. חשבתי לוותר עליו, כי בדיוק קמתי ממיטת החולי שלי, התאוששתי מלילה של 41 מעלות חום. למרות האנטיביוטיקה שקיבלתי וכמויות הדקסמול קולד, האופטלגין הנוזלי והאדוויל שצרכתי, עדיין הייתי חצי מת. אבל בהתחשב בעובדה שאם לא הייתי יוצא אל הסיור הייתי צריך להשלים אותו בשנה הבאה ועד אז לא לעבור את הקורס, ובעיקר כי כבר צרכתי כל תוכן אינטרנטי שיש וכל התוכניות ביס הן בשידור חוזר, החלטתי שאני יוצא.
ציפורים נודדות בחורף מסיבה אחת ברורה. הן חייבות למצוא מקום חם יותר להעביר בו את תקופת הכפור. זה לא שהן לא מסוגלות להתמודד עם הקור, אלא שבמקום שממנו הן מגיעות (אירופה) הכול קופא. לאלו מהן שניזונות מדגים, האגמים קופאים. לאלו שניזונות מחרקים, האדמה קופאת, ולצמחוניות שביניהן הפירות והזרעים מתמעטים ומה שלא, קופא. קיצר, כשהימים מתחילים להתקצר, כשהרוחות מתחילות לנשוב אחרת, כשהכוכבים למעלה משתנים הן מבינות: "winter is coming".
מתוך istockphoto
בשבילנו זה מחזה מרהיב. מאות אלפי ציפורים עוברות ממש מעלינו, צובעות את השמיים, מקשטות את העננים, עושות דרכן לאפריקה. חלקן אגב, מחליטות להישאר כאן – גם הן יודעות שמלחמות לא קורות בחורף וישראל נהפכת לאטרקטיבית ביותר בתקופה הזו של השנה.
"There are those that say beneath his coat there are wings" (T. waits)
בספר "הר אדוני" של ארי דה לוקה ישנה דמות של סנדלר גיבן בשם דון רפניילו. הוא מספר לגיבור הספר, נער איטלקי ממשפחה קשת יום, שבתוך הגיבנת שלו גדלות כנפיים ובבוא היום הוא יפרוש אותן ויעוף ממונטדידיו אל הר אדוני האמיתי המצוי בירושלים. לאחר קריאת הספר לא יכולתי שלא להרגיש שחסרות לי כנפיים. התחושה הייתה שזה לא משהו שהייתי רוצה שיהיה לי, אלא יותר כאילו זה משהו שאבד לי.
ועכשיו אני יושב בחצר, עם גרביים וכפכפים, מעליי שמש חמימה ועננים לבנים, מדי פעם נשמע ציוץ ציפורים. אני מביט למעלה ולהקה של ציפורים עפה בצורת V בשמיים, עושה את דרכה למקום חם יותר. אני חושב לעצמי: הן עושות את מה שבטבע שלהן. וכשאקח הפסקה מהכתיבה, שהיא הטבע שלי, ואלך לאיבוד בתוך הפייסבוק, אפגוש בהולוגרמות של אנשים ששכחו שלפני הקידמה, ולפני התעשייה שיצאה מכלל שליטה ולפני הטכנולוגיה, היינו קודם בעלי חיים, שזכו במתנה הכי גדולה שיצור יכול לקבל: חיים.
כשהענן היחיד שנותנים לנו לעוף בו הוא ענן וירטואלי, אין פלא ששכחנו שלכולנו יש כנפיים.
// טל פליישר
הפוסט כולנו ציפורים. נודדות. הופיע ראשון במה וזה