למה לא צעקת

אחר הצהריים בשדה התעופה בהונג קונג. הגעתי מוקדם ויש לי מלא זמן עד הטיסה. התפנה שולחן בבית קפה. יאללה. לפתע ניגש אליי גבר הודי צעיר ושואל אם אפשר לשבת. סקירה זריזה של בית הקפה מראה שאכן אין מקום, ואני אומרת לו שאין בעיה. כזאת אני, נחמדה.

"מה את מזמינה? אני אקרא למלצרית."
"זה בסדר, אני מסתדרת. תודה." אימא לימדה אותי שצריך להיות מנומסת, גם אם זה אדם זר לחלוטין.
"מאיפה את? מה את עושה בהונג קונג?"
"ישראל. אני חיה פה עם בן הזוג שלי."

בהתחלה אני עוד צוחקת על כל הסיטואציה ההזויה, מתכתבת עם חברות ועם בן זוגי, מספרת על ההודי המצחיק שפתאום התיישב לידי ומשום מה מנסה לפתח שיחה כשמאוד ברור שאני לא מעוניינת. ההודי מזמין בירה. או.קיי, אני חושבת, מותר לו.
"תאכלי, אל תרגישי לא בנוח."
"הכול בסדר."
"פשוט ראיתי אותך פה מבחוץ ומאוד אהבתי אותך."
"או.קיי."
"אנחנו חברים, נכון? הכול בסדר."
"לא. אנחנו לא חברים. אני מנסה לאכול בשקט, תניח לי."

הוא ממשיך לדבר איתי, ואני מתחילה להרגיש את הרעידות הפנימיות שמוכרות לי ממצבים דומים אחרים שיצא לי לחוות. פתאום הוא קם והולך. אני מיד אומרת למלצרית שהבירה הזו לא שלי, חושבת שהוא פשוט ניסה לעקוץ אותי על בירה, הדפוק הזה.
עוברות כמה דקות. פתאום הוא מגיח ונעמד לידי, שקית קטנה בידיו.
"אהה, הנה הבאתי לך משהו ו…"
"לא, תודה. תעזוב אותי בבקשה."

Jennifer Moo on Flickr

שוב הולך. אני רק רוצה לשלם ולברוח. עשרות עיניים מסתכלות עליי. העיניים שלי כבר אדומות מלבלום דמעות והבטן מתהפכת. לא עוברת דקה ואני מרגישה יד על הכתף שלי, ואת הדוחה הזה נשען עליי.
"אבל אנחנו חברים, שתינו דרינק ביחד!"
"אנחנו לא חברים! לא שתינו כלום ביחד! תעוף ממני אל תיגע בי!"

אני צועקת, דוחפת אותו מעליי. באמצע בית קפה מלא ב־50 אנשים. עכשיו, מהסינים חסרי היכולות הסוציאליות אני כבר לא מצפה ליותר מדי. אבל ישבו שם עשרות פרצופים מערביים. מלצרים ומנהלי משמרת. מאבטח מחוץ לבית הקפה. כולם מסתכלים לי בעיניים האדומות, רואים שאני מבוהלת ולבד. פשוט מסתכלים. תחושת חוסר האונים שהציפה אותי הייתה נוראית. במשך שעה לא הפסקתי לרעוד, מתאפקת לא לבכות עד שהגעתי לתא שירותים ונתתי לזה להשתחרר.

זו לא הפעם הראשונה שהטרידו אותי. זה כבר קרה בעבר, עם אנשים קרובים יותר וקרובים פחות. לחטוף את ההלם הזה מאדם זר זה לא יותר כואב – רק יותר מבהיל. זה מפתיע ותופס אותך לגמרי לא מוכנה. את תחושת הבחילה, ההלם והרעידות הפנימיות אי אפשר לזייף. מילה פה, הערה שם, קצת אי נוחות שאנחנו מחליקות בגרון כי "זה קורה". אומרים שנשים מנצלות את הגבול הדק הזה, צועקות "הטרדה" לפעמים כשלא צריך. אולי. אבל גברים יודעים לנצל הרבה יותר את אותו הגבול.

"מה בסך הכל עשיתי? החמאתי לה. היא יפה וחמודה, אז מה אם יש לה חבר – קצת פלרטוט לא הרג אף אחד". משפדים אותנו על חרב פיפיות; אם את מתלוננת את מגזימנית ומבינה הכול לא נכון; אם את לא מתלוננת ישר אז זה בטח סתם, מה עכשיו נזכרת בזה? בכל פעם שעולה פרשה כזאת או אחרת, צפים קולות שמזלזלים בנשים שמתלוננות. הקולות האלו הם הרבה פעמים של נשים וזה כואב לי בצורה שקשה לתאר.

אתן קוראות לנשים אחרות היסטריות, מגזימות, בעלות אינטרסים. כנראה שאתן לא הרגשתן מה זה כשמישהו שאתן לא רוצות שייגע, נוגע. כנראה שכשאתן רואות סיטואציה כזו, ממש כמו האנשים בבית הקפה, אתן מתעלמות. ופה טמונה הבעיה. בעובדה שהאנושות נעשתה כל כך חסרת חמלה, חסרת רצון לעזור לאדם במצוקה – כי לא רואים בזה מצוקה? בכל מקום אחר שהוא לא שדה תעופה, מקום קצת יותר מבודד, הייתי יכולה גם להיאנס.

אימא שלי אמרה שחבל שלא צרחתי חזק יותר וקראתי לביטחון. אמרתי לה שנחנקתי, שאת מקסימום הדציבלים שהיו לי הוצאתי ויותר לא הייתי מסוגלת. יש משהו כל כך משתק בסיטואציה כזאת. למה לא צעקת. למה לא בכית. נשמע לכם מוכר?
"בפעם הבאה תצעקי הכי חזק בעולם."

// רומי סיגל

הפוסט למה לא צעקת הופיע ראשון במה וזה