את הדברים שרודפים אותי אני לא יכולה לשתף.
את הקולות שיש לי בראש אסור לי לגלות.
את הלחישות שלי ביני לעצמי אני לא יכולה לתת לכם לדעת,
אבל אני כן יכולה להגיד שהם שם.
הם שם כשאני הולכת לישון, יושבים לי על קצה האוזן ומספרים לי דברים. הם מתכננים איתי תוכניות ומבשלים לי חלומות. הם שולחים אותי לישון ביד מלטפת ועיניים חולמניות.
הם שם בבוקר עוד לפני שהבנתי שאני חיה, שנייה לפני שאני חוזרת למציאות. עם טעם של חלום מתוק על הלשון וריח מהביל מהגרון הם זורים עלי סוכריות של קסם.
הם מחליפים משמרת בצחצוח השיניים. כל בריש וכל ברש הם מנהרת אינפורמציה מאולתרת. בבריש הראשון אני חושבת על הקפה ובבריש השני חושבת על מקלחת הבריש השלישי הוא שלהם ועל זה אסור לכם לדעת.
עם קרקור הבטן הראשון הם שוב קופצים לביקור. משתדלים להקפיד על פולניות מהודקת. מזכירים לי דברים שהייתי צריכה לעשות ושכחתי ונוזפים בי כי שוב אני מאחרת.
בצהריים הם נודדים לשלאף שטונדה יוקרתי, כזה שמשקיט אותם לרגע.
אך לאחר הצהריים הם שוב צצים, ובפיהם בשורות הערב.
עוד לא החלטתי מה אני מרגישה כלפיהם, אם שונאת או אם אוהבת,
אבל אני בטוחה שקיומם חיוני ושהם לרוב מביאים תועלת.
בימים האחרונים הם שם בכל מקום – במקלחת בשירותים והכי הרבה כשאני תולה כביסה או שוטפת כלים. אני מתלבטת כי אני מניחה שלכולם יש אותם אבל המידה היא שנחשבת. האם הרבה האם מעט או בכמות בלתי מורגשת?
פעם הייתי מדמיינת אותם על כסאות מרופדים כמו בבית קולנוע. עם משקפי תלת מימד מביטים בי מחכים שאתנועע. מחכים לתזוזותיי ורוצים כבר להגיב.
- גדל לה תחת
- שלא לומר צמיגים
תמיד הם שם מבקרים אבל אני את זה כבר לא שומעת. מטאטאה את הקולות וסותמת את האוזניים. אבל חייבת להגיד שמשם גם צמחתי.
אני אוהבת ללכת ברחוב עם אזניות וכשנמאס, להפסיק את המוזיקה ולהקשיב לאנשים שלידי. מתקרבת בשקט בלי שהם שמים לב, נצמדת אליהם קרוב באוטובוס באופן קריפי למדי ומנסה רק להקשיב.
גם להם יש שדונים?
הם מציקים גם להם או רק לי? מה הם אומרים להם? אני חייבת לשמוע, חייבת להשוות.
אבל הם לא פרייארים ומיד לוחשים להם שיש להם סטוקרית מאחורי הראש. אז הם מסתובבים ותוקעים בי מבט מרחם.
מה אכפת לי אני מסננת להם בפה סגור, מביטה במבט זחוח.
זורקת מבט חברי לנהג, או לאנדרדוג הזמין לי ויורדת בתחנה הקרובה, גם אם היא לא שלי.
כשאני הולכת לאיבוד אני הכי בדרך.
וכשאני הולכת בקיצור דרך, היא תמיד הארוכה יותר.
היום רציתי קצת לנוח, אז ביקשתי מהם יפה ללכת. אבל הם רק הביטו בי במבט חצוף ורמזו לי שאני כנראה חולמת. רק רציתי קצת שלווה קצת שקט לנשמה, אני והיא רוצות לשבת, לשתות כוס קפה והם דווקא רק מפריעים והנה היא הולכת ממני הנפש ובבקשה קצת שקט תנו לי רק רגע.
אבל הם לא הלכו ואני למדתי לסגת. לתת להם את המקום שלהם ואז הם נרגעים, אחרי רגעים ארוכים של קשקשת הם מתרככים ומתנמנמים ואז ממש בשקט הם גם נרדמים.
הם בסך הכל בסדר כל השדונים. גורמים לי לחשוב גורמים לי לבכות ובעיקר גורמים לי ללכת. ללכת הלאה ללכת ישר ללכת אחרי מה שהבטן אומרת. ואני הרבה פעמים מסננת ולוקחת רק מה שטוב, כי הם המלחמות הקטנות שלי שעושות אותי כזאת לוחמת.
//גינת מויאל