כשכותבים על מישהי שלא נמצאת איתנו עוד, הכי קל ליפול לקלישאות, כמה טובה היא הייתה, ואיזו אישה מדהימה, לימדה אותנו כל כך הרבה. מישהו אמר לי השבוע שהבעיה הכי גדולה עם קלישאות היא שהן נכונות.
למעשה, סבתא שלי, רבקה, לא ממש הייתה איתנו בשנים האחרונות. פיזית דווקא כן, זה מה שהפך את זה לכל כך קשה.
כשביקרתי אותה בבית החולים, כמה ימים לפני שהגוף שלה הצטרף למה שכבר לא נמצא מזמן, היא שאלה אותי "מה זה המקום הזה? חיים פה או מתים פה?" ואני התקשיתי לתת לה תשובה שתהיה אפילו קצת שקרית, אמרתי לה שגם וגם.
אחר כך שאלתי אותה אם היא רוצה לאכול, כמובן שאמרה שלא, אבל הצעתי לה מרק בכל זאת, למרות שכולם אמרו לי שהיא לא מוכנה שיאכילו אותה. וחייכתי, כמו שעשיתי בכל פעם שהסתכלה עליי, חייכתי כי אולי ככה רציתי שתזכור אותי, אולי כי לא רציתי שהזקן הכהה שלי יאיים עליה ואולי לא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי.
היא הסכימה, אולי בגלל החיוך, אולי למרות, וכשצלחת המרק כבר הייתה מאחורינו, לא יכולתי שלא לתהות אם הלך לי כל כך קל בגלל שהיא התעקשה לא לאכול את הגזר, בדיוק כמו הילדים שלי.
במשך כל זמן הביקור היא התעקשה שאחזיק לה את היד, אותה יד שהחזקתי באוטובוס בדרך לים, בשבע בבוקר לפני שלושים שנה, אותה יד שכתבה לי ספר מתכונים כשידעה שזיכרונה עלול לבגוד בה.
אם היה רגע בשבוע האחרון בו הרגשתי שסבתא הבליחה וחזרה לעצמה זה חייב להיות הרגע בו דורון, הנכדה הקטנה שלה, ניסתה לשדל אותה לשתות משהו בבית החולים והיא סירבה. הציעה מים, אח"כ מיץ וסבתא עמדה בסירובה. בניסיון אחרון ונואש דורון אמרה לה שכדאי לה, המיץ טעים. סבתא הסתכלה אליה לשנייה ואמרה לה "אז תשתי את".
כי סבתא תמיד ידעה מה היא רוצה. מבחינתי היא כל כך ידעה, שכשאני לא ידעתי מה אני רוצה, שאלתי אותה. מגיל מאוד צעיר הבנתי שמתי שלא אגיע לסבתא אוכל לקבל את העצה שתעזור לי. וגם אורז, חום כזה, רך, שאין סיכוי שמישהו בעולם יצליח לשחזר את הטעם שלו.
הכל הסתכם למעשה בבית, הבית שלה, וגם קצת של סבא. הבית שהיה למרכז הפעילות של המשפחה והמפקדה הראשית של סבתא. סבתא רבקה בחרה לנהל את הבית ולדאוג לילדים ובהמשך לנכדים ולנינים כי בתכל'ס היא ידעה שזה מה שחשוב באמת, ומבלי להטיף יותר מדי בנושא הצליחה להעביר את האג'נדה הזו גם לדורות הבאים.
האישה החזקה הזאת, שעברה שנים נוראיות באירופה והייתה בטוחה שנשארה לבד בעולם ואז גילתה שיש לה שני אחים בארץ ועשתה הכל כדי להתאחד איתם. וכאן פגשה את סבא השרמנטי שאולי לא ידע באותו הרגע אבל היה זקוק למישהי שתנהל אותו לא פחות משהיא הייתה צריכה מישהו לנהל. ואז הילדים והנכדים. וכשאורי, הבן הקטן שלה, עזב בגיל כל כך צעיר, היא ידעה לתעל את כל הכוחות שלה ולהשקיע אותם בשני הנכדים הקטנים שלה, הבנים שלו. אחי, או צ'ופצ'יק כמו שקראת לו תמיד, ואני.
במשך כל השנים, באזכרות של אבא, תמיד דאגתי לעמוד קרוב לסבתא, לתמוך בה ולחבק אותה. עכשיו אני יכול לגלות שבעצם, לאורך כל השנים האלה, אני זה שנשענתי עליה.
אז סבתא, החמודה מכולם שקצת שכחה לאחרונה שהיא כזו, רק רציתי לומר שאנחנו לא נשכח.
// מור שפיגל
הפוסט אח של צ'ופצ'יק הופיע ראשון במה וזה