איך אני אגיד לך את זה מאמא, הכל חסום.
יצאתי לחצר הקדמית, אספתי כמה אבנים ובניתי חומה.
אבל אחת כזאת גבוהה, אי אפשר לעבור.
אפילו שמתי שום. ליתר בטחון. אבל אל תדאגי, את לא תרגישי כלום.
אני אסתכל עלייך עם העיינים הכחולות, אני אגיד לך מילים יפות.
ואני מתכוון אליהם מאמא. אמיתי.
כשאת איתי, את איתי.
אני אראה לך הכל. בואי, כנסי לעולם שלי.
למושב שבו הזמן עצר מלכת, לבר הקטן שבו אני שם את הכיסא שלי בפינה.
כולם יכולים לראות, אבל אף אחד לא באמת מתקרב.
אני אקנה לך בקבוק גולדסטאר גדול ונעשה לחיים. לחיי הבאות.
ורק שתדעי, כשאני עושה לחיים זה רציני. זה אומר שמשהו זז אצלי.
תראי, היו כאלה שחיספסו לי קצת את הלב, אבל מאז אני שומר,
משתדל שלא להתאהב.
אל תעשי לי את הפרצוף הזה, את זה שכבר התייאש מכאלה, כמוני.
כשנכנסו לך ללב בלי שהסכמת, מצאו איזו דרך, איזו פרצה, הצליחו להגניב לשם סולם.
אני רואה איך את רואה דרכי, את אחת שמבינה, שבדיוק כמו השעונים בבית שלי,
גם אני קצת לא מכוון.
אני רואה שאת יודעת, את רואה גם את מה שלא קיים.
איך ניכנס שנינו במיטת יחיד הזו מאמא?
לכל אחד מאיתנו יש וואחד עולם.
תסתכלי מסביב, תראי את הקירות צבועים עד החצי, עוד לא הגענו לסוף.
ואל תתני לבדידות לבלבל אותך, זה לא מתאים לאחת כמוך.
תשחררי את הפאסון קסם, מה כבר יכול לקרות?
אני אוהב שאת מתנגחת. זה משאיר אותי מפוקס, אל תעשי לי את החיים קלים,
רק תזכרי, יש פעמים שלא צריך לחפש מתחת למילים.
את הרי יודעת יותר טוב מזה, ראית כמה דברים בחיים.
את יודעת שהלב שלך תמיד רוצה, את מה שלא מציעים.
אני מסתכל עלייך באמת, מעיף לרגע מעצמי את כל המחסומים,
אני יודע שיש בך משהו אחר, את יצור שלא הרבה רואים.
יצור בלי מסננת, אומרים מה שחושבים.
את עוד תעשי לי בית ספר מאמא, יש לך פור של כמה שנים.
תני לי להשכיח ממך ללילה אחד את כל התל אביבים השקרנים.
אלה שמספרים סיפורים. אלה שתמיד את חולמת, שתדליקי שם משהו בפנים.
תסתכלי על הכנרת שלנו, היא ראתה כבר הרבה כמונו שיכורים, תני לה לשטוף אותך,
לקלף את הפצעים.
איך אני אגיד לך את זה מאמא, יש לילות מיוחדים.
אבל השמש תמיד תגיע, תסבך לנו את החיים.
אני יודע, את לא צריכה להסביר. איפה אני ואיפה את שואלת?
את צודקת. אין לי מה להגיד.
אני הערס מהעמק, את הנערה מהעתיד.
אישה, לא נערה, אל תתרגזי.
אני אוהב כשאת כועסת, זה קצת מזכיר לי מי אני. אבל תסתכלי לי בעיניים.
לא רואים שם את מחר. היום אני שלך מאמא, היום עוד לא נגמר.
תני לי לפשוט לך את החולצה, לחשוף את הקשיים. לגעת בך בעדינות,
כבר הספקת לשכוח כמה זה נעים. תני לי להיכנס לתוכך, להרגיש את כל מה שאת מסתירה,
ואל תגידי לי שהכל על השולחן.
הרי את הרוב את לא מגלה.
תני להשכיב אותך אחורה על המיטה הזו, הקטנה. כל מה שאני, תלוי פה בחדר הזה.
תקראי אותי איך שאת רוצה. אבל תסתכלי לבפנים.
אני יודע. כבר אמרת לי. יש שם הרבה יותר ממה שרואים.
// אור ויטל
הפוסט את. אני. והפואטיקה שלי הופיע ראשון במה וזה