חשבתי על סטירות שחטפתי בחיי, היו הרבה, אני זוכר ארבע, את השאר הפכתי לזהב.
סטירה אחת שאזכור כל חיי, קיבלתי מסגן מנהל בית הספר הדתי. הייתי נער מאמין, פתחנו כל בוקר בתפילת שחרית ובצהריים מנחה, אחר כך המשכנו ללמוד.
באחד הימים הייתי רעב מדי בשביל להתפלל, ברחנו קובי ואני מבית הכנסת, ורצנו לקנות לחמנייה עם נקניקיה מתפוצצת משהייה במיים, סלט כרוב במיונז שהמתיקות שלו סתרה את החריפות של האריסה המדוללת במים, דיברנו על הלחמניה הזאת כמי שמתארים מן שנפל עליהם מהשמיים או ליקטו אותו בשדה, וכל יום שינה את טעמו.
חזרנו לכיוון הכיתה, במסדרון נתקלנו בסגן המנהל, הצחוק התחלף בדממה, קובי היה קרוב אליו יותר, הוא התחיל איתו.
״איפה היית בתפילת מנחה?״
״אכלתי״.
״ומה עם המזון הרוחני שלך?״ הוא צעק וסטר לו בכל הכוח. הכיפה של קובי עפה לרצפה, הוא לא ידע אם להרים ולנשק אותה או לעמוד דומם ופגוע. סגן המנהל פנה אליי וידעתי שלי זה יכאב יותר כי אני כבר יודע, וגם כי הייתי נער שמן ולא ידעתי להוציא את המילה ״אכלתי״ מהפה מבלי שהפנים יבערו באדום.
״איפה היית בתפילת מנחה?״
״אכלתי״
״ומה עם המזון הרוחני שלך?״ הוא צעק שוב וסטר לי את אותה הסטירה שהידיעה הפכה לכואבת יותר. הוא ירד במסדרון עד שנעלם, שתקנו עוד רגע, ואז התפוצצנו מצחוק שהיתה בו מבוכה ופגיעות, הרמנו את הכיפה של קובי והלכנו כל אחד עם לחי אחת בוערת וסיפור שהפכנו אותו למצחיק כדי שלא נבכה עליו שבוע.
סטירה אחרת קיבלתי ממירי מסיקה, היא הייתה הבוגרת הטרייה של הסטודיו למשחק שלמדתי בו וקפצה לבקר בהפקות שלנו, הפריצה שלה הייתה טרייה וניגנו את ״נובמבר״ בכל מקום.
באחת הפעמים היא ניגשה אליי ואמרה בקול השבור שלה – ״אתה ממש מוכשר״, הודיתי לה ורציתי שהקול היפה הזה ישיר את שירי הנשים שלי, אחרי כמה דקות שאזרתי בהן מספיק אומץ כדי לחזור אליה, אמרתי ״מירי, אני כותב שירים, אני אשמח שתשירי אותם״, ״יו, אתה מוכשר! יש לך נשמה של אומן!״, היא חיבקה אותי וביקשה שאשלח לה אותם, חזרתי הביתה, שיכתבתי את שירי הנשים שלי במשך שלושה שבועות ושלחתי.
אחת לרבע שעה בדקתי את תיבת הדואר אבל לא הגיעה ממנה תשובה.
כעבור חודש היא הגיעה לבקר שוב, המעמד שלה כזמרת החשובה הבאה הלך והתמקם וזה העציב אותי לראות אותה, אבל עמדתי מולה שוב ושאלתי: ״מירי… נו, קיבלת?״, היא ענתה מתוך ענן: ״מה, תקליט זהב? כן!״, ״לא, את השירים שלי, שלחתי לך למייל, זוכרת?״, ״אוי, אני לא יודעת… תשלח שוב, טוב?״.
לא שלחתי שוב. הסטירה כאבה מדי.
סטירה שחטפתי בצעירותי, והיא הראשונה שבהן קרתה, כשמעל המיטה שלי בחדר ילדותי הייתה תלויה התמונה "הילד הבוכה", אני לא יודע מתי החלטתי ככה, אבל ידעתי מאז ומתמיד שה"ילד הבוכה" הוא אני. באחד מהחופשים בן דודי התארח אצלי, ובאחת המריבות שלנו הוא אמר את המשפט הנורא "זה לא אתה בתמונה", רצתי לאמא שלי ושאלתי "אמא, נכון שזה אני בתמונה?", היא הסתכלה עליי במבט שיודע שאתכזב קצת, אבל דורש שאתבגר ואמרה: "לא… זה לא אתה… זה ציור".
הייתי בן שש וחשבתי שזה אכזרי. בגיל מתקדם חשבתי מי לעזאזל תולה ציור של ילד בוכה מעל מיטה של ילד? ובגיל מתקדם יותר, כשעזבתי את בית הורי – קניתי לי עותק מודפס של התמונה הזאת, ומאז היא תלויה אצלי בבית. עברתי כבר חמש דירות מאז. הילד הבוכה הוא אני.
סטירה נוספת חטפתי לפני שנתיים, והיא מהדהדת בי בצלילים שלא הכרתי עד אז. דווקא כאן אני לא מוצא אף פעם מילים לתאר, כי בכל פעם שזה עולה בי – כל הקיום שלי נסדק, נשבר לשניים, מתפזרים שברים ורסיסים לכל עבר, מתוך הרעש יוצא הילד הקטן שבי וצועק ״אבא שלי מת!״, ״אבא שלי מת!״.
והוא ילד עזוב, עצוב כמו מבוגר שהתייאש, והוא רץ יחף על זכוכיות, ואף אחד לא עובר שם כדי להגיד: ״של מי הילד הזה?״ או "אל תבכה ילד, אני איתך עד שאבא יחזור".
// ציון אשכנזי
הפוסט הילד הבוכה וסטירה ממירי מסיקה הופיע ראשון במה וזה