"לשחרר, זה כל הסיפור", אמרתי לא מזמן לאחת הידידות הטובות שלי אחרי שעברה פרידה כואבת וקשה. "אם את חושבת שזה יעבור מעצמו את טועה, תתחילי לעשות דברים שיגרמו לך לשכוח, להתחיל פרק ב' בחיים, בלי פחד".
זה כבר כמה חודשים שתופסים ממני יועץ לענייני זוגיות. עברתי לילות שלא נגמרו, דמעות על ספסל בקצה הרחוב ובקרים שלא האמנתי שיכולים להיות כל כך איומים, נחשפתי לחלק האפל במושג שנקרא ״אהבה״, ספגתי אכזבות באמצע הלילה ושרדתי ישיבות בהן כל היום מדברים על הזוגיות שאיננה.
האמת שעברתי דיי הרבה בשנה האחרונה, אולי בגלל זה אני מרגיש בשל לתת עצות למי שכן צריך אותם בענייני זוגיות ופרידות. אני אפילו דיי גאה בעצמי כשאני נותן עצות בעניינים שקשורים לפרידות מהבן/בת זוג. חוץ מענייני התעשייה, מעולם לא נתתי עצות בשום תחום אחר.
אני חושב שיש לעצות שלי ערך מסוים, למרות גילי הצעיר ועצם הייעוץ שלי עד כה הוא לאנשים קצת יותר גדולים ממני, אני לא מחשיב את עצמי למאסטר, דוקטור או כל דבר עליון שתבחרו להציג אותי בתחום הזוגיות. אבל מצד שני, אני לא פוסל את היום בו תוכלו למצוא בלוג באינטרנט "המדריך של סרנגה לענייני זוגיות" או איזה ספר על מדפי החנויות המובחרות.
"תשמע" אמרתי לחבר, "אחת התפיסות שלי לכאב היא העתיד, יותר נכון העתיד השחור והעגום שאנו צופים לעצמנו עם בואה של הפרידה. תפיסה שקרית זו של העתיד "מפחידה" לנו את הצורה והיא בפני עצמה סיבה לדיכאון ותחושת דכדוך עמוקה".
הלכתי רגע להזמין לי שתייה וכשחזרתי, התיישבתי ליד החבר והתחלתי לספר לו על הפרידה הראשונה שחוויתי. אחד הדברים שבאמת עיצבו את האישיות שלי זה כל הבולשיט הזה של 'לתת לזמן לעשות את שלו'.
"תאמין לי", אמרתי. "רק אצלנו עושים מזה סיפור, נלחצים, מפחדים ומתקשים לעבור הלאה לאחר כשנפרדים", דאגתי להבהיר לו. "לפני הכול צריך להכיר בעובדה שזו לא האהבה שכואבת אלא משהו אחר לחלוטין. התפיסה הזו יכולה לעורר בהתחלה התנגדות מאחר שזה יותר רומנטי ומחמיא לשייך את הכאב לאהבה. זה כואב, אין ספק אך לפחות זה כאב ראוי וטהור והחכמה היא להשתייך לרשימה המכובדת של האוהבים האמיתיים שהלב שלהם נשבר".
"אוקיי", אמר החבר ועל פניו יכולתי לראות הבנה מסוימת. "אז עם זה ככה, למה לאהוב אם זה בסופו של דבר זמני, לטרוח במערכת היחסים הזו ואז לכאוב אותה?"
"יופי, אני רואה שהבנת".
// ישראל סרנגה
הפוסט אדוני היועץ הופיע ראשון במה וזה