לגור בקומה שניה בלי מעלית זה לא נורא, אבל לעזוב בית בקומה שניה בלי מעלית זה כבר סיפור אחר. זו היתה הנגלה השלישית או הרביעית אני חושבת, הגוף שלי בער מחום והבריזה המלטפת של סוף אוקטובר החליקה על גופי שנאטם. רציתי לקחת הכל ומהר. לפני שהיא חוזרת. כאילו ככה זה לא יכאב. כאילו ככה המועקה תחלוף כלא היתה. אוי כמה נאיבית הייתי.
אני נשענת על המזוודה ומביטה במזוודה הנוספת ובכל אותן השקיות שמילאתי ללא סדר והגיון. בדיוק כמו אותו ההיגיון שיש בלעזוב את החיים שחיית בשנתיים האחרונות, בדיוק כמו אותו הגיון שיש בפרידה מאדם שאוהבים. אני מזהה את אורות הרכב של אבא מבליחים בתחילת רחוב פלורנטין. אני מספיקה לתת מבט חטוף בשכונה ובבית שעוד רגע יהפכו לזיכרון. לעוד פרק בסיפור.
זה כבר כמה ימים שהרוחות בתוכי נעות בקצב מהיר. כאילו מנסות להתחקות ולהדביק את הקצב של נובמבר. תאילנד נראת כמו חלום רחוק, ונראה ששלושת הסנטימטרים שלי מעל הקרקע מתחילים להצטמצם. שעת ערב ואני כותבת במיטה, דלת היציאה למרפסת הקיץ שלי סגורה ורוקדת בקצב שלא מאפשר לי להכחיש זאת יותר- הסתיו כבר כאן. הסתיו כאן ומזכיר לי שעברה שנה מאותו הערב. הפעם קר לי.
אני מודה, אני מפחדת. באותו הערב בו נפרדתי מהאהבה הראשונה שלי, נכנס איתי לחיי. כן, אותו איתי מהשיר המוכר של קרן פלס. ואם נדייק, מ-שרון הפכתי להיות ״איתי״.
מתוך istockphoto
פחדתי להתמסר. פחדתי להמשיך. פחדתי לאהוב. לרגעים בודדים מצאתי לילה של חום רגעי. לילה שהפך לכמה לילות של חום רגעי. אבל זה היה חום פיקטיבי. חום שרק פחדנים כמוני יכולים להרגיש.
ימינה, שמאלה, ימינה, שמאלה. האצבעות קובעות בשבריר שניה מה טוב לי. תוך ימים ספורים הפכתי ל'עלק' אלופת אפליקציות ההיכרויות. למדתי את כללי המשחק! 'תהיי קלילה' או 'עדיף לזרום'. שקרתי לעצמי.
וכך את החורף הראשון שלי לבד בתל אביב בילתי ב'להיות איתי'.
אני מודה, אני מפחדת. פחדתי לשחרר את איתי. הוא הגן עלי שלא אתמסר שוב, שלא אתאהב או אכאב. אבל לפני כחודשיים שחררתי אותו. ולמה? כי הפחד של איתי שיתק. הקפיא.
איתי הלך ואותו החליף פחד אחר ושונה. פחד שבדומה לרוחות הסתיו מבשר שינוי ומניע קדימה. הוא מרגש ומסקרן. ועדיין יש בו סיכון גדול. סיכון בשביל הסיכוי שוב להרגיש, שוב לאהוב.
// שרון בר און
הפוסט ביי איתי, שלום שרון הופיע ראשון במה וזה