לפני קצת יותר משלוש שנים נסעתי לטייל ביפן, ולמרות שתכננתי את המסלול במשך לא מעט זמן, שום דבר לא הכין אותי לחוויה. השילוב בין התרבות הקסומה של קיוטו, האווירה באוסאקה והאנשים הצבעוניים בשיבויה שבטוקיו, הפכו את הטיול הזה למשהו שאני עדיין ממשיכה לדבר עליו בלי הפסקה. את האוכל היפני עדיין לא הזכרתי, מהסיבה הפשוטה שמגיע לו מקום נפרד של כבוד. מובן ששמעתי על החוויה של אוכל הרחוב המקומי, אבל השיטוט בין הדוכנים והמסעדות הקטנות הציגו בפני דימיון, כשרון וגיוון קולינרי שלא מצאתי באף יעד אחר שהגעתי אליו.
הסובל הראשי מההתלהבות הבלתי פוסקת שלי מיפן הוא כמובן בן הזוג שלי, שלא נסע איתי בפעם ההיא, ולכן כששמעתי על הסניף החדש של מסעדת "אובן קובן" ברמת החיל, שמתמחה באוכל רחוב יפני עם פרשנות מודרנית, לא היה לי ספק שהוא זקוק לפיצוי. לאור העובדה שאנחנו דוגלים במדיניות לפיה הזמן הטוב ביותר לאכול בחוץ היא בסופם של ימי עבודה בהם הרווחנו את הזכות להתפנק ביושר, הגענו ל"אובן קובן" באחד הערבים במהלך השבוע, רעבים ונחושים במיוחד.
כיוון שבחירת המנות היא דבר שאין לזלזל בו, הדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא כמובן עם משקה ביד. אז התרווחנו עם קיקוסוי השלג המושלם (זה אמנם השם, אבל זה בהחלט גם התיאור), סאקה מתקתק לא מסונן שעזר לנו לבחור את הראשונות בחוכמה.
הייתי רוצה לומר שאני אכלתי את האיצ'יבן בורגר ובן זוגי את מנת הספיישל של הטאקויאקי, אבל זה לא יהיה מדויק. אלה אמנם היו ההזמנות של כל אחד מאיתנו, אבל כשהמנות הגיעו לשולחן נאלצתי להשתלט על שתיהן. המיני בורגר שלי מבשר סינטה ושייטל, שהוגש בלחמניה מאודה עם קטשופ וואסבי ומיונז קארי, היה עשוי מצוין ונעלם מהשולחן תוך רגע.
כך שהאיש שלצדי הספיק לאכול רק כדור טאקויאקי אחד, לפני שחתרתי למגע גם עם המנה שלו. הטאקויאקי הם כדורי תמנון קטנים עם ג'ינג'ר כבוש אדום ובצל, ש"אובן קובן" עוטפים במעטפת בצק שמזכירה פנקייק.
הסיבה שלקח לו זמן להתחיל לאכול הייתה – תאמינו או לא – שהמנה שלו פצחה בריקוד עם הגעתה לשולחן. החום של הכדורים גרם לבוניטו, שבבי הפלמידה שעיטרו את הכדורים, להתרומם ולהתחיל להתנועע באוויר, ושנינו היינו מהופנטים. אבישי, מנהל המסעדה, שראה את העניין שגילינו, סיפר ש"אובן קובן" הם הראשונים ש"העלו" את המנה ארצה לאחר ביקור בטוקיו והיחידים שמכינים אותה כיום. כך שאין לי שום בעיה שתוותרו עליה כדי שלי יישאר יותר.
את ההמתנה למנה הבאה העברנו בחברת סלט שורשים קליל וקראנצ'י, שדאג שלא נספיק להיות רעבים.
.
אחר כך שתינו עוד קצת סאקה והתפנינו להסתכל מסביב. ב"אובן קובן" השתדלו ליצור אווירה של סמטה בטוקיו, והשילוב בין הפוסטרים על הקירות והפנסים האדומים בכניסה, אכן הצליח לגרום למי שנכנס להרגיש שהוא עובר לרגע קטן באחד הרחובות ברובע שינג'וקו.
וכיוון שאי אפשר לבקר במסעדה אסיאתית בלי לאכול סושי, המנה הבאה שחיכתה לנו הייתה קומבינציית נריטה, שכללה שני סוגי רולים מבס, אבוקדו, סלמון, בצל ירוק ושקדים.
כאן צריך להתוודות שלו היה צריך להעמיד זו לצד זו את צלחות הפאדתאי שאכלתי בחיי, הן היו כנראה מקיפות חלק נכבד מיפן. אני אוהבת פאדתאי יותר מאשר את רוב האנשים שאני מכירה. באמת. ועדיין, הפעם החלטתי לנסות מנה שונה והלכתי על הנאסו צ'יקן, עוף מוקפץ עם חציל ובצל, שהוגש עם אורז מאודה. כיוון שתחושת הרעב הראשונית כבר עזבה אותי, יכולתי לומר בלב (ובפה) מלא שהשילוב של העוף ורוטב קרמל הסויה והצ'ילי עבד מצוין.
מהצלחת שליד נשמעה התרשמות מהבולונז אודון, מנת אטריות דקות עם בשר קצוץ ושעועית שחורה, אבל לא הסכמתי להחלפות.
אחרי ציפה קצרה על עננת אושר יפני קטנה, התעוררנו אל תפריט הקינוחים שהונח על השולחן. סיימנו את הערב עם טיק טאק, טייק אוף יפני על חטיף הקיט-קט המוכר, שכלל בצק פריך מאוד בציפוי שוקולד לבן ותה ירוק, יחד עם קרם דובדבנים.
המסקנות? דבר ראשון, שאחרי אוכל ממלא, מנחם וטרי, שלוקח ברצינות את כל מה שמאחורי ההגדרה של "אוכל רחוב יפני", אני מדברת על יפן עוד יותר. ודבר שני, שאם עוד לא הייתם, מומלץ. קודם כל לרמת החיל, אחר כך לטוקיו.
אובן קובן
הברזל 4 תל אביב
053-9379312
// אילנה קלמן
הפוסט קפצתי לטוקיו, מיד אשוב הופיע ראשון במה וזה