כשהייתי קטן נהגתי לנהל דיונים עם עצמי. עוד לא הייתי בטוח איך אני רואה את שאר העולם, ובזמן הזה העדפתי להחליף דעות עם מי שמבין את כוונותיי. למזלי, בגיל 10 הבנתי שהאנשים מסביבי אינם מזיקים ולמדתי שדווקא כיף לפטפט איתם. טוב שכך. כי אני זוכר שאחד הנושאים שהכי חזר על עצמו באותם דיונים במוחי הקטנטן היה מוות.
עכשיו, שלא תתבלבלו, לא הייתי ילד דכאוני במיוחד (אולי מעצבן), אבל כילד שתמיד ניסה להכיל מושגים אליהם הוא נחשף, מוות היה אחד המושגים הכי גדולים שנתקלתי בהם בגיל שבו התחלתי לחשוב באופן עצמאי, ניסיתי להבין את משמעותו, וכפי שכבר ציינתי מקודם – חבל שכך.
מתוך: istockphoto
אופי הדיון השתנה עם הזמן. בהתחלה התעסקתי יותר בעצם המוות ובשאלת ההמשכיות. זה גם היה השלב שבו ממש התבאסתי שכל ענייני הדת לא מדברים אלי קצת יותר. לא באמת משנה מה קורה אחר כך, אם אתה באמת מאמין שמשהו יקרה, הרי שכך אתה חי את חייך. זה היה מספיק לי.
כאמור, כשהגעתי לגיל דו ספרתי נפתחתי לסביבה, ואני זוכר שמי שהכי קינאתי בהם לא היו הילדים הכי יפים/מוצלחים/עשירים – קינאתי באלו שהיה נראה לי שלא מתעסקים בכך שהם בשלב מסוים יפסיקו להתקיים.
שוב, חשוב לי להבהיר – גם בגילאים האלה (וגם עכשיו) לא הייתי מורבידי, והעיסוק בכך לא היה כל עולמי. אבל זה כן עוצב לתוך ההוויה שלי, בתור ילד שהתעסק בדברים הבלתי מוסברים ונשלטים. ומוות, לכל הדעות, הוא אחד הדברים הכי בלתי נשלטים שיש.
ברור לי שלא כל מי שפענחתי בצעירותי ככאלה שלא מתעסקים במוות באמת היו כאלה. ייתכן שהונעו מכך אפילו יותר ממני, הרי לכל אחד יש דרך שונה לבטא את עצמו. דווקא ככל שהתבגרתי התחלתי לקלוט את הניואנסים שמאבחנים לי את אלו שבאמת חיים את החיים שלהם בשביל הרגע – לא מתוך הסתכלות לעבר, ולא מתוך חשש/תכנון העתיד.
בחלקם המאוחר של הדיונים שלי הם נסובו יותר סביב סוגיית התזמון. הרי התפיסה הקבועה היא שעדיף למות בשיבה טובה ולחוות את כל מה שמעגל החיים מציע.
אני לא מחפש לצאת בהצהרות קיצוניות, אבל אני זוכר שכל הזמן הציקה לי התחושה ההפוכה – שאולי עדיף ללכת דווקא בשיא, ואולי אפילו לפניו.
כדוגמא אני אפנה לעולמי התרבותי. כילד, התחלתי לצפות בהיאבקות עם אבי, והערצתי את האחים וואן אריק. דיוויד היה האח הבוגר, והמוצלח ביותר על פי התפיסה ההיסטורית. בנוי לתלפיות, מוכשר בזירה, ו(יחסית) נקי מסמים. הוא הספיק לזכות בתהילה עולמית, חווה את אחת מתקופות השגשוג הגדולות ביותר בתולדות ההיאבקות (כשהוא חלק מרכזי), ואף היה מיועד לזכות בתואר האליפות בגיל 25 (התוצאות מאורגנות מראש!! אני המום).
(משפחת וואן אריק, דיוויד שני משמאל, באדיבות vonerich.com)
אבל דיוויד מת ביפן עוד לפני גיל 26. מצד אחד – האובדן והאבל היו גדולים. עוד לפני מיצוי כישרונו האח הבכור הלך לעולמו. טרגדיה אמיתית.
אך מצד שני, הוא לא ראה את כל שאר אחיו מתאבדים. הוא לא ראה את הוריו נפרדים, כשאימו מאשימה את אביו בקריסתה של השושלת המשפחתית. הוא נמנע מכל כך הרבה סבל.
ומהצד השני באותו עולם תרבותי נמצא בובי הינן. הינן ניהל מתאבקים מאנדרה הענק ועד ריק פלייר. אך הינן, בן 71 היום, אינו עצמו כבר עשור. אני אחסוך מכם את התמונות ה(מאד) קשות. מחלת הסרטן חירבה את פניו, הוא אינו יכול לדבר ומתקשה להתנועע. הוא חווה כל כך הרבה מוות של חברים קרובים. קשה להימנע מהתחושה שהוא נובל לאיטו, וכפרדוקס, בגלל מצבו הכ"כ קשה נמנע ממנו הדבר שהיה מסב לו הכי הרבה אושר בתקופה זו – להופיע עוד פעם אחת מול קהל.
אין לי תשובות מוחלטות. בכלל, אני הרבה יותר מוכשר בלשאול שאלות. אני מתנצל אם מישהו נכנס לכאן וקיווה לקבל תובנות חדשות. אם מוות היה משהו שהיה ניתן לפענח ב-500 מילים, מישהו כבר היה מפענח אותו לפני.
// אורן קורץ
הפוסט שיחותי עם מלאך המוות הופיע ראשון במה וזה