הרבה זמן שהמילים שלי לא מסתדרות בסדר הנכון. הרבה זמן אני מנסה לייצר מפגש איתי על הנייר ולא מצליחה להתחבר. מה קרה להסברים מורכבים של מצבים פשוטים? מה קרה לתיאורים מרגשים של רגעים שבדרך כלל לא רואים? הרבה זמן.
הרבה זמן לא נתתי למילים להישפך לתוך מלבן לבן. כזה שאפשר להראות אחר כך. למה לא להראות? ממה אני פוחדת כל כך, כל כך הרבה זמן פוחדת, למה? למה לפחד?
לאט לאט אני הולכת וגדלה להיות הבנאדם שחלמתי להיות. אמיצה, כנה, מתמודדת. כן, יש לי ביקורת. כן, אני עצובה לפעמים. והרבה פעמים לא. וחברה אמרה לי לא מזמן שמה שאני משדרת כלפי חוץ הוא דבר מאוד חיובי. ואני לא ידעתי אם היא סתם לא מחוברת, או שאני? או שהרגעים השחורים הם רק חלקים לא-עצומים מתוך מי שאני, שאכן אני חווה אותם בעוצמה אבל הם לא הכל, הם לא מה שיוצא החוצה (תמיד), ומי שמכיר אותי מכיר גם את השדה הרחב בי שנקרא חיוך פנימי ורצון לעשות טוב. כל כך מרוכזת בעצמי.
פעם הייתי דף חלק.
זה לא מדוייק, "חלק". כי כשטוב אשמים, וכשאשמים רע, ויום אחד- כלום, לא תישאר מילה אחת שהמצאת בגיל תשע (והיו כמה טובות). לא ישאר זכר לצורות המבריקות שהגית, לחיבורים מעוררי ההשראה שחיברת בין רעיונות, רגשות, כלום. ובשביל מה? את החיים של מי היה כל כך חשוב להציל? אני רק רוצה לייצר תקשורת בין חלקים נוספים בשלם שהוא לפעמים אני ולפעמים, גדול ממני, וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה "יום אחד- ריק. יום אחד- דף חלק." אף לא מילה מגיל תשע.
תמיד מאחלים "בהצלחה" אבל אני מאחלת- "שיעבור". שתשרוד; אם אפשר לאחל דבר כזה. אולי זה כל מה שצריך. כמו לקבל עובר בקורס שהוא חצי נקודת זכות. כמו לאכול מנה-פלאפל באמצע הקיץ במקום שלא מחליף את השמן ולקבל כאב בטן נסבל, כזה שמציק כמה שעות ואחר כך נעלם. שתשרוד את זה. שתרגיש את כל מערבולת הרגשות המוכרת ולא תכנע הפעם. תתרסק, ותקום, תכבוש את הפסגה- שוב. תאהב, תגשים, תיפול. שיעבור בקלות.
לא קלות שמרגישה כמו בזבוז. לא קלות של- הייתי יכול לדרוש מעצמי יותר, למה לא דרשתי מעצמי יותר? לעזאזל. עדיף שלא.
אתגרים שהתמכרת אליהם כדי להצדיק את הנשימות שלך מתחזים לחלומות, וכשאני אומרת מתחזים זה אולי נשמע כמו תלונה אבל תודה לאל (נשימה) שאני מתכוונת לכל מילה גם כשהסדר מתבלבל ואני לא מכירה אותי יותר. וכשאתה שם, מוגשם, רק אז את יכול להכיל את העובדה הבלתי נתפסת, שהרגע הזה שבו נגעת, פתאום הגשמת, היית כל מה שאי פעם… הנה הוא- הרגשת? כמו גל חמים, אישור אינסופי, ואחריו- מראה. מסגרת עדינה. סוג של דף חלק, אני מבינה.
אז להיות עם זה. להיות חבר של הדבר הזה. לדעת שאני מסוגלת לקבל החלטות שלפעמים הן לא מובנות אבל בסתר ליבי אני יודעת שהן נכונות ולא משנה כמה כואב. לפגוש זכרונות ומחשבות-על-זכרונות, להיזכר בפנים אחרות, בנופים רחוקים. לדמיין רגעים, לפגוש מקרוב אנשים שפעם מאוד אהבת. שם, בראש. לשאול אותם מה שלומם ולדמיין בעיניים שלהם מבט שאת יפה להם, ולדעת שלעולם לא תיזמו פגישה ביניכם וגם על זה לפעמים כיף לחשוב.
תנסו לדמיין את עצמכם ברגע זה. זה לא יהיה הסוף או מבוא לבהירות- אני לא מתיימרת לייצר סיום. רק פרידה קצרה עד הצצה הבאה.
נ.ב חשוב ולא חשוב- אלה תמונות מהחיים, כמו המילים. וזהו.
// נגה רימון
הפוסט ככה אני כותבת הופיע ראשון במה וזה