כשאני חוזרת מהעבודה אני נוסעת כמעט תמיד בדרך הארוכה, כי שם אני יכולה לנסוע לאט ואני מצליחה להקשיב קצת לעצמי. ת'כלס יש משהו בנוף המשוגע של מפרץ חיפה וראש הנקרא שמצליח לפתוח אצלי משהו בלב. הדמעות כמו זולגות מעצמן. לעיתים אני עוצרת בצד, מנסה לתת קצת מקום לבכי או כותבת מילה או שתיים בטלפון ומקווה שאצליח להבין את הפואנטה כשאגיע הביתה ואכנס לעומק של המילים של עצמי.
הבכי עומד כדרך קבע בגרון, אבל אני מוצאת את עצמי שוב ושוב אונסת אותי לשחרר. כנראה שאני לא יכולה לעשות את זה כרגע, הרי אבא עוד כאן, אני עוד לא יכולה להתחיל לעבד את הפרידה, כי היא עוד לא התרחשה.
אני מוצאת את עצמי נאחזת בכל מה שאני מכירה, או בכל מה שידעתי פעם. המפגש עם אבא נעשה יותר ויותר קשה, יותר ויותר מביך. אין כבר על מה לדבר. גם אין לו כוחות לדבר. אז אני שואלת אותו איך היה הלילה ומה הוא מרגיש היום, כי מה כבר אפשר לשאול אדם גוסס? עד לפני כמה שבועות הוא תיקשר קצת יותר, ענה על שאלות, שיתף ברגשות. עכשיו הוא מחכה למוות. והשאלות המטופשות האלה של איך עבר הלילה כל-כך חסרות משמעות. אני רואה שאין לו כוח אז אני מנסה פשוט להיות איתו. אבל בשתיקות אני שומעת את הצלילים שלו, את השיעול והיריקה, את הליחה וריאות הטרקטור. צלילים שהופכים לי את הבטן, שמפחידים אותי שמכאיבים לי ושמעוררים בי בחילה. לא נעים לי להרגיש בחילה כלפי אבא שלי. לא נעים לי לא להצליח לתקשר. לא נעים לי לא להצליח לשתוק איתו.
אז אני נאחזת בתיעוד ובאפשרות קצת להרחיק. מאחורי המצלמה, מאחורי הגיטרה, מאחורי המילים. נאחזת באבא של פעם, בנושאים שהיינו מדברים עליהם, בשירים שהוא אוהב שאני שרה לו. נאחזת במה שנותר ממנו.
כנראה שדודה הילה צודקת כשהיא אומרת שצריך לתת מקום לשתיקה. לתפיסתה אם כבר נאמר הכל, רק בשקט יכולים להתעורר הדברים שעוד לא נאמרו. אבל אני לא מצליחה. אני יושבת איתו בחדר ושולפת את כל הטריקים הישנים. שוב אני נופלת ומעיקה עליו. אני רק רוצה להרגיש אותו עוד קצת. אני רוצה להרגיש כאילו הכל כרגיל. שאני יכולה לשתף אותו בחוויות שלי כמחנכת בשנה הראשונה, שהוא ייעץ לי מהניסיון שלו, שהוא יגיד לי שאני בסדר.אבל שום דבר לא רגיל. אז אני מנסה לייצר שגרה. כמו לבוא כל יום אחרי העבודה, כמו להתבונן על השקיעה, כמו להגיד לו שאני אוהבת אותו והוא משיב ב"אני מת עליך". ואני מנסה להתבדח ואומרת לו שהוא לא צריך לקחת את זה כל-כך literally.
(צילום: לי עוז)
הילה והילדים שלה מדהימים. הם כל-כך מדויקים בתקופה הזו. כשאושר שואלת שאלות חזקות שמטלטלות את כולנו ומרגשות כל-כך ואור שאפילו שהוא מגיע ונדבק למחשב הוא לא שוכח להגיד לאבא שלי להתראות לפני שהם הולכים ומזכיר לנו שזה בסדר גם לברוח. והילה שהיו צריכים להמציא אותה אם היא לא הייתה קיימת.
אני כל-כך מפחדת מהרגע הזה שנהיה אחרי השלב הזה. שאבא כבר לא יהיה. ואיך זה ישפיע עלי ועל כולנו. כשהשגרה של המוות כבר לא תהיה ותתחלף במשהו אחר לא קל יותר. שלא אלך אחרי העבודה לבקר את אבא, כשהוא לא יהיה כאן להגיש לי את ראשו שאתן לו נשיקה לפני שאני הולכת,
כשנלך לאמא ולא להורים, נתרגל מחדש לחיים.
// טל עוז