אני בסלון הבית, קוראת ספר, מנשנשת איזה טוסט ושותה תה עם נענע. אני מרוכזת עד עמקי נשמתי בפרק בספר, בו מספר הנסיך הירוק כיצד עזר לשב"כ לסכל עוד פיגוע התאבדות אסטרונומי בתקופת האינתיפדה השנייה. אני מדמיינת תרחישים, מביימת את טובי הלוחמים שהכרתי (לא הרבה אמנם) מבצעים פעולות חשאיות, מנפישה את הטקסטים ומתחברת לאווירה. אפשר להוסיף לכך את העובדה שהמציאות העכשווית בישראל בשבועות האחרונים גם ככה די דומה באווירה שלה לאירוע שקראתי בספר- והמוח מתחיל לעוף למקומות רחוקים.
ואז דן תורן קוטע לי את סרט המתח הטוב ביותר שהצלחתי להפיק במוחי הקודח: "חלפו 20 שנה. נמשיך להיאבק יחד… זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה". אני מרימה את הראש שלי, מסתכלת על הטלוויזיה בפרצוף נדהם ותוהה.
זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך בקלות רבה כל כך הופכים את מדינת ישראל למעין אבטיפוס של מדינה לא דמוקרטית. אנשים לוקחים מקרי בוחן מסוימים ובוחרים להשליך אותם על אופן ההתנהלות של מדינה שלמה. אני שומעת את דן תורן אומר את המילים האלו ובזעזוע עמוק חוששת כי כולם פספסו את הדבר הכי אמיתי שיש- ישראל היא דמוקרטיה, ממש ככה.
Israel_photo_gallery on flickr
ואיך לא? כבר שבועיים רצופים שאנחנו רואים בטלוויזיה כתבות אין ספור על מצבינו בארץ לאחר רצח ראש הממשלה, יצחק רבין. באופן גורף אפשר להבחין שבכל הכתבות, ללא יוצא מן הכלל, מדברים על הפחד הגדול של השמאל בישראל מסתימת הפיות, מאלימות הימין ומהכעס על הדה-לגיטימציה כלפיו. ואני חושבת לעצמי- האין סיטואציה יותר אירונית מזה? אם לא היינו חיים במדינה דמוקרטית – כמו שדואגים להציג בשבועות האחרונים – היה הס מלהעלות רעיונות אלו לסדר היום. הביטוי לחשש הגדול מקץ הדמוקרטיה שמוצג בתקשורת הוא בעצמו דמוקרטיה חיה ובועטת.
לא צריך ללכת רק למדינות ערב השכנות כדי להביא דוגמאות למשטרים לא דמוקרטיים באמת, אפשר לבחון ביתר קלות את המשטרים ברוסיה או בסין (שאגב, רק השבוע אושר שם החוק להבאת שני ילדים לעולם). מקרים כמו רצח הנערה שירה בנקי במצעד הגאווה או רצח משפחת דוואבשה הם כתם ענק בדמוקרטיה הישראלית, אך הם אינם סיבה להתעלם מהקיים ולמחוק אותו לחלוטין.
מלחמות הדת המתחרשות בישראל בפרט ובעולם בכלל הן באמת מכרסמות את יסוד הדמוקרטיה, משום שהם מביאות אנשים קיצוניים למעשים קיצוניים. אך האם מלחמות הדת הן מה שמנהל אותנו בחיי היום יום שלנו במדינה? ברור שלא! בחיי היום יום אנו מקיפים עצמינו באנשים שונים מגזעים שונים, דתות שונות ונטיות מיניות שונות. במדינה לא דמוקרטית, הקבוצות שהייתם מסתכלים עליהן היו נראות לכם העתק אחת של השנייה, כי בכולן היו החברים בה בעלי אותו קו מחשבה וחסרי יכולת להביע את דתם, גזעם או נטייתם המינית בפומבי.
וחלילה, אני לרגע לא טוענת כי אין מקום לשיפור, אבל השיפור הוא בהסרת הכתמים שמלכלכים את הדמוקרטיה שכבר נמצאת כאן ממזמן. הרי דן תורן לא באמת צריך להוציא אנשים מהבית "להיאבק" על הדמוקרטיה, כי אתה לא נאבק על משהו שכבר קיים. עם זאת, צריך לצאת לרחובות ולשפר – להבדיל מלהיאבק – את הדמוקרטיה, ולעשות אותה טובה יותר ממה שהיא כבר עכשיו.
ובין כך לכך, למי מכם שאוהבים לחדד את המחשבה שלהם בעתות מורכבות שכאלה, אפנה שאלה שהתשובה עליה אינה חד משמעית כלל וכלל- האם דמוקרטיה היא סוג המשטר הטוב ביותר? האם תהיתם פעם לגבי מושגים כמו "עריצות הרוב" או דנתם בסוגיית "ההמון הבור"?
אם כך, אסיים בציטוט חביב עליי במיוחד: "הדמוקרטיה היא הלקאה של העם, למען העם, על ידי העם" (אנטול פרנס).
// איילת ברבי
הפוסט 20 שנה לרצח- עדיין דמוקרטיה הופיע ראשון במה וזה