שבוע ראשון, הדירה מוכנה, הקלמר והטושים כבר בפנים, העפרונות מחודדים. היומן עושה לי פרצופים שהוא מרגיש ערום, מחכה שאני אפוצץ אותו באירועים חשובים. שוב לילה בלי שינה, הראש בתחרות קשה עם הגוף, רבים מי יירדם ראשון.
יום ראשון. צחצוח שיניים, קומקום דולק, האבוקדו עוד קשה. תיק על הגב ושמלה כחולה שתביא לי מזל, אולי השנה יקרה לי משהו שעוד לא קרה.
מחכה בחיוך לקו 112.
9:00 בבוקר ואנחנו כבר לומדים על יסודות העיצוב, בין ריבוע לעיגול לא הספקתי להכיר את הכיתה החדשה שלי וכבר נגמר היום.
ביס מהבננה במדרגות ונפלו לי כל העפרונות, בשיעור ציור, צבעי האקריליק נשפכו, והמרצה מסתכלת עליי במבט מיואש, "לכי תכיני חדש". הקלאמזיות שלי עשתה התחלה מרשימה, ואני רק רוצה להגיע הביתה.
בשיעור מחשבים רציתי לבכות, במבוך של כפתורים ומסכים הלכתי לאיבוד. נשארת במכללה כמה שעות טובות לסיים את שיעורי בית ונזכרת שלא אכלתי מהבוקר.
מגיעה רעבה, חביתה ולחם יסגרו את הפינה, זה לא שיש לי עכשיו סטייקים בדירה.
בוקר שני, הדירה ממש מעל גן ילדים. בוכים. תמיד. ובקבוצות. אם הייתי יודעת רוסית הייתי יכולה לצעוק לו מלמעלה שהוא יפגוש שוב את אמא היום בארבע, ושלמען השם יתאפס על עצמו כי אני אראה אותה רק בעוד מליון שנה.
אטמים לשעת בוקר מוקדמת. האבוקדו עדיין קשה. נגמר החלב. בכיתה ישבה לידי בחורה חמודה ומתוסכלת כמוני, נהנתי להתבכיין איתה ביחד. הבטחתי לעצמי שהמצב ישתפר וזו רק ההתחלה, אז מה אם אני רעבה כל הזמן ואין לי חיים, בקושי חברים, עדיין אין לי מחשב, והראש שלי עדיין מתפוגג מעשן הצ'ילום בהודו.
לאט לאט הכל מתחיל להסתדר. החברים מהמלגה מקסימים ואנחנו עושים דברים מגניבים ביחד. דיירי הבניין עשו לי קבלת פנים יפה, ובסך הכל? חיפה דיי מגניבה. צ'ייסרים ברביעי נראה לי כמו מתכון מגניב לשפיות.
מצאתי קיצורי דרך למבוך שלי במחשבים, והחצי קילו שירדתי בימים האלו התקבל בברכה.
למרות האיחור לשיעור צילום, שיחקתי אותה עם ההגשה והמרצה להבעה בעברית דפקה לנו אופרה בכיתה. אני והחברה המתבכיינת שלי יצרנו קבוצה סדרתית של בנות מתוסכלות. מדהים כמה שזה חיבר בינינו.
מה שנשאר לי בעצם זה להתמודד עם העובדה שהמכללה מורכבת בעיקר מחומר נשי. וואו, אלוהים. ופתאום אני נכנסת לסרט שבו אני בקולג', יש לי צמה על הצד וחצאית משובצת (מותר להיות כוסית בסיפור). בשנייה שסגרתי את הלוקר, אוי'ש. "נפלה המחברת". פתאום הוא מגיע, מרים לי את המחברת וקולט לי את המבט.
אז כן, ככה זה כשאת רואה גבר או כל דבר שאין לו רחם במדרגות של המכללה לעיצוב, המלחמה מתחילה בצלצול חברות. לפעמים אני מוצאת את עצמי מצביעה כמו ילדה, מקשטת כותרות בתולדות האמנות, מסמסת מתחת לשולחן בסתר.
הבנתי שלרגע אחד, אני כבר לא בבית ספר. אין מחנכת, אין את המחששה לברוח אליה מהשיעור, כבר אי אפשר לבוא יחפים, אין הורים ושיחות אישיות, יועצת. ומה שהכי חסר לי זו ההרקדה בהפסקה של הבית ספר הקיבוצי.
איך אפשר לשכוח את צדיק כתמר יפרח יפרח, צדיק כתמר יפרח?
טוב דיי, אחרי שהתלוננתי מספיק. הבנתי שהדברים מתחילים להתרכך לבד, ממש כמו הסדנוויץ אבוקדו שאני אוכלת עכשיו.
כסטודנטית חדשה, מאחלת לכולנו שנה טובה, ורק מודיעה, שאני אמשיך לבכות עד שנה הבאה☺
// אריאל עיני
הפוסט הסטודנטית הטרייה הופיע ראשון במה וזה