אחרי שאבא נפטר כשהייתי בת 18. הייתי צריכה ללמד את עצמי להתמודד עם האובדן, החסרון, האבל – התובנות שנשארו איתי עד היום בגיל 24 לא השתנו. בקרב הסביבה הקרובה שלי הייתי הראשונה שחוותה אובדן כזה כילדה שמספיק מבוגרת כדי להבין.
בכמה שבועות הראשונים זרקו עליי חוקים דמיונים כמו:
לא לבכות ליד אמא.
היא רואה אותך בוכה והיא מתחילה לבכות בעצמה ואסור שאמא תבכה. מי אמר שאסור שאמא תבכה? את הלילות הכי חשובים שהעברתי עם אמא אחרי שאבא נפטר בילינו בבכי תמרורים, שתינו בסלון מחובקות כמו ילדות קטנות. אף אחת מאיתנו לא הייתה אמורה להגן על השנייה, שתינו איבדנו, שתינו השתננו, שתינו היינו צריכות לבכות כדי לשחרר החוצה את כל הכאב.
אסור לדבר על הכמה שעות לפני שהוא נפטר כי זה מעלה זכרונות לא נעימים ובשביל מה לעשות את זה לעצמנו?
שטויות. כשאני נזכרת בשעות האחרונות שלי עם אבא, אני נזכרת בזה שהוא היה עקשן כרגיל. התעקש שהוא לא מרגיש טוב רק כי אכל משהו מקולקל, אחראי כמו תמיד כשהתעקש להסיע אותנו הביתה בבטחה משדה התעופה עד שנשכב במיטה בפעם האחרונה. כשאני ואמא מדברות על השעות האחרונות של אבא זאת הפיסה החיה האחרונה שאנחנו זוכרות ממנו.
אסור לשתף אחרים בכל המחשבות הרעות והמפחידות שעוברות בראש
אמרו לי שעדיף שלא, שמה שאמיתי משאירים קרוב וליד ובינינו לבין עצמנו. כשאני מספרת לחברות שלי מה אני חושבת על החיים והמוות ומה זה מייצג עבורי הן שם כדי להבין וכדי לתקן אם צריך. הן שם כדי שלא אשאר עם המחשבות המפחידות לפני שינה, הן עוזרות עם מילה טובה וחיבוק, אהבה שאין לי מקום אחר לקבל אותה בו.
אחרי שאבא נפטר ואני הייתי בסה"כ בת 18, הצטיירתי בתור החזקה, זו שלומדת, קמה וממשיכה ללכת. רק הקרובים אליי ידעו כמה קשה היה לי להרים את עצמי, מרוסקת מהרצפה, ולהגיע למצב שבו אני עומדת על שתי רגליים.
מאז לצערי הייתי צריכה להתמודד עם המון מצבי אבל של קרובים אליי – חברים שהאהובים ביותר שלהם נפטרו ותמיד כשזה האבא זה צובט במיוחד. בהתחלה מתעסקת בעיקר בקרבה פיסית, יודעת שרק חיבוק מספיק. אין טעם לעזור לאדם במילים כשהוא עדיין לא מסוגל להקשיב. עם הזמן אני מנסה להיות יותר ערה, אולי מישהו יוכל ללמוד יותר בקלות את מה שלי היה כל כך קשה ליצור בעצמי. אז אני אומרת להם להאמין בעצמם, שהם יותר חזקים ממה שזה נראה. שאפילו אם עכשיו זה מרגיש כמו אגרוף ענק שנחת להם בפרצוף, העיוורון והכאב יחלפו והם יגדלו להיות חזקים יותר. עכשיו המוטיבציה שלהם להיות בני אדם טובים יותר תעלה, אולי שיתעסקו באחרים וככה הם יוכלו לחלק את העצב שלהם בין אנשים.
אנשים הם סופגי אבל טובים בלי לדעת את זה בכלל, רק ההימצאות שלהם בקרבתנו האבלים מספיקה. אז שתדעו שהאבל לא הורג. הוא נשאר שם כדי להזכיר את הכאב אבל הוא לא הורג. אותי הוא חישל, לקחתי אותו והחלטתי שאני לא נכנעת לעצבות אלא לוקחת אותה והופכת את עצמי לאדם הטוב ביותר שאני יכולה להיות. בשבילי – כדי שאוכל להמשיך לחיות יום אחר יום בלי להתמוטט, בשביל אבא שיהיה גאה בי שאני לא נשברת, ובשביל אמא – שיהיה לה במה להיאחז, כי אני יודעת שזה קשה מאז שהוא לא כאן. הפכתי בעל כורחי למומחית לאבל ואם זה עוזר למישהו אחר על הדרך זאת גם חלק מההתמודדות שלי.
// חנה קבטיאנסקי
הפוסט מומחית לאבל הופיע ראשון במה וזה