אחד מרגעי האושר של אבא שלי היה היום בו הכניס את מערכת הסטריאו עם הפטיפון המובנה למעלה. אני זוכר את העיניים שלי נתקעות על המערכת הגדולה שנראתה ממש כמו בניין בשכונת צפון-משהו, עם דירת הפנטהאוז השווה למעלה. אבא שלי לא צפה שרגע האושר יחלוף כלא היה באותה שניה, שסיבב את הראש וקלט אותי עושה סקראצ'ינג לראשונה בחיי. הסט הזה עלה לי בהסגר של ארבע שעות בחדר מול הקיר.
יש כאלה שלהיות סגורים בחדר עם ארבעה קירות מוציא מהם מוזיקה טובה, שני אלבומים מצוינים וקריירה. גיא (24) והווארד (21) לורנס הבריטים, הידועים בשם הבמה שלהם- DISCLOSURE, נולדו בעיירה בריטית קטנה שהקשר שלה למוזיקה שהם עושים ממש מקרית בהחלט. השניים התחילו את דרכם אי שם בשנת 2010-11 במרתפים של אנגליה, כשהם סוחבים אחריהם את תקליטי הוינייל ומשמיעים כל דבר שהוא טוב ויושב תחת ההגדרה של לאונג'-דאנס מיוזיק. באותה תקופה הם שיחררו מספר אלבומי EP ו-LP קצרים עם מוזיקת היפסטרים אוחזי בירה וראש מהנהן. הסינגל הראשון היה Offline Dexterity שסביר להניח שציפיתם שאותו אני אשים. אבל, את השיר למטה אני אוהב יותר אז, תחפשו לבד ביוטיוב.
קצת לפני 2013, השניים מגלים באחת מישיבות הפאב שלהם ברמן חביב וביישן בשם סאם סמית'. השלושה ממהרים להגיע לאולפן הצנוע בביתם של האחים ומתחילים לעבוד על אלבום הבכורה שלהם Settle, שמגיח לאוויר בשנת 2013. האלבום זכה לחשיפה בעיקר בזכות שני השירים המוכרים: Latch ו- White noise בשיתוף פעולה עם הזמרת Aluna Frencis George. באלבום הבכורה החליטו האחים להיפטר מסגנון הלאונג' וליישר קו עם הקצב האלקטרוני- Deep House כשהשירים הולחנו בעיקר על משפט\הברה שחזרו על עצמם. השניים מבינים ששיתופי פעולה זה ה-דבר.
בין סיבוב הופעות אחד לבין השני באירופה ובארה"ב, מחליטים השניים לנסות שיתופי פעולה שנעים על הסקאלה בין Deep House לבין האלקטרוני. האחים חוזרים לתקופת המרתפים ומתארחים בפרויקטים כמו, Boiler Room, BBC 1 ועוד כמה יחד עם The Mechanism בשיתוף עם ההרכב הבריטי Friend Within ומשחררים שיר נוסף, Together עם סאם סמית' תחת השגחתו ההפקתית והווקאלית של היוצר הבריטי Jimmy Napes, שיקבל משמורת באלבום השני של האחים.
השיר המשותף של האחים יחד עם נייפס וסמית' הוא ההרמה להנחתה המצוינת של האלבום השני שיצא ב-25 בספטמבר 2015- Caracal. מקור השם? החיה הכי האהובה על אחד מהאחים. Caracal הוא נקודת תפנית מפתיעה כבר מהשיר הראשון, Nocturnal בביצוע סולן The Weekend, שמעיף את המאזין חזרה לשנות ה-90 עם הקול העדין והסינטיסייזר. באלבום החדש, מקפידים האחים לשבור שגרה ולא להישאר עם תקופת זמן מוזיקלית אחת. הם מדלגים בין שנות ה-2000 וה-80 המאוחרות לבין תחילת- אמצע שנות ה-90 באמצעות המעברים משירים כמו: Omen, Holding on ו- Magnets ל- Masterpiece ו- Moving Mountain.
האחים תופסים את עצמם בידיים ועוברים מאחורי הקלעים לקדמת הבמה ומפרגנים לעצמם שלושה שירים, Jaded, Echoes ו- Molecules שהם כתבו לגמרי לבד לצד שירים נוספים באלבום שנכתבו על ידם. מבחינה אבולוציונית, האחים עוברים מ-הברה\משפט אחד באלבום הראשון לשירים מלאים עם בתים ופזמון.
מה לגבי העתיד של השניים? הם יודעים להפתיע ומוכיחים את זה בגדול. נראה לי שאחרי האלבום החתולי, כדאי שהאחים יניחו בצד את שיתופי הפעולה ויחזרו לשורשים, לימי המרתף, גיל 16 ול-4 קירות.
תמונה ראשית מתוך: PeterTea on flickr
// אדם חודרה
הפוסט אחים לוייניל הופיע ראשון במה וזה