אני מנער את השיער שהספיק להאריך בחמישה חודשים, ואני חוזר להביט במראה המאודה שמולי.
חצי גוף חסון למדי שטוגן כבר תקופה ע"י שמש אקוודורית אכזרית, וצמידים/שרשרת/טבעת מכל ארץ שהזדמנה לדרכי, מתירים לי להגיד שהגוף שלי למוד חוויות לא פחות ממני. אני מביט אל הדמות שמביטה אלי ממול ומבין כמה למדתי לאהוב ולהכיר את אני החדש, הגירסא האמיתית יותר ומשופרת אם תרצו, של אותו בחור שטס לפני חמישה חודשים וגידל מעט שיער והרבה ביצים. היבשת הזאת נוטה לאתגר, ושלא כמו בישראל, המקום הזה נטול רשת ביטחון שתשמור שלא תיפול רחוק מדי.
נלקח מ-deviantart, צולם עי Korialtazy
קור לילי של לימה מתחיל לחדור לי לעצמות, ואני נותר מול המראה בגוף חשוף. רק תמונה אחת רצה לי בראש:
חוף הים, מונטניטה, אקוודור. לצלילי מוזיקה לטינית שלא באמת מפסיקה במקום, אני רואה אותה הולכת לאיטה על הקו הדק שמפריד בין החוף לים. מדי פעם הגלים הודפים את הצעדים העדינים שלה, אבל היא ממשיכה, בשלושת רבעי מיכולת הניוד שאלוקים אול-מייטי העניק לה, להתקדם בצעדיהם של אותם כלבים שנמצאים לתמיד לפניה.
היא מפנה אלי מבט שמרחוק נראה מסוקרן ומקרוב אין מבקש רחמים ממנו, ומתחילה לנוע לכיווני. קשקוש זנב וצעדים לא טבעיים שנגרמים מחוסר האיזון של הגוף שלה, גורמים לי לקום אליה ולהקדים תרופה למחלה. אם כבר היא הולכת בכבדות שכזו עד אלי, מי אני שלא אקום.
יפייפיה שכמותה, בעדינות אופיינית לכלב פצוע, מתחככת בי ומבקשת תשומת לב בעיניים שמתחילות להתעייף מהעולם הזה. שריריה חסונים, עדות למאמץ שהם השקיעו לכסות על הגדם שהחליף את רגלה הקדמית. גופה מוצק ושבע, עדות לניצחון במאבק האוכל מול כלבי הרחוב הרבים שמסתובבים ברחובות בלא טיפת שומן על הגוף שלהם. פניה נחושות, איתנות, והיא לא מהססת לרוץ במלוא נכותה לעבר כלבים שבאים לאיים לה על הטריטוריה. את כולם את הניסה לאחור, הנסיכה שלי, את כולם.
לאט לאט היא מרפה את שריריה שנראו כאילו נולדו קפוצים. היא מניחה את הראש על הרצפה באיטיות, מוכנה לכל רגע שאני אחליט לתקוף אותה או לבעוט בה, כמו שעשו כל בני המקום עד עכשיו. נצח לאחר מכן והרבה חום הצליחו בסוף להכניע את הפחד – והיא עצמה את העיניים והתמסרה למגע שהיא כנראה לא הרגישה חודשים. ככה אתה יודע שכלב סומך עלייך. ככה אתה יודע שבן אדם סומך עלייך.
היא היא, אותו פסל ראווה גידם שצבוע בשלל הגוונים שבין חום לשחור, עולה לי בראש בתור מישהי אחרת- אותה מישהי שכבר חמישה חודשים מפעימה אותי, אבל דואגת להזכיר לי כמה היא פצועה. עשרות ערים וכפרים שנתנו בי את אותותיהם, שלל אנשים שנראו לרוב כמו חיות מדוכאות עם מבט מכובה בעיניים, ושלדי ילדים שנרדמו על הכביש בתוך הטינופת שהם התרגלו אליה מזמן, גורמים לך להעריך קצת יותר ולהיות אדיש קצת פחות. מצד שני באותה חבילה מסורבלת, נחל שרודף מפל שעוקף הר, והכל במרחק יריקה וביופי שאין כמותו ברחבי העולם האלקטרוני שלנו. תרבויות מדהימות ואוצר אדיר של התנהגויות ושפה ואוכל ויופי. היבשת הזאת היא כמו היפייפיה שלי. פצועה לא פחות, יפה לא פחות.
יבשת עם נתונים של תו נכה, ואני נלכדתי בקסמיה.
מקלחת אחרונה לטיול, ואני אוסף את המגבת הרטובה ואת מלבושיי המטונפים ויוצא לאוויר הקר של לימה. כבר לילה פה, ואפשר להריח את הטיפות באוויר שמבשרות שיום עצוב מתקרב.
היי שלום, יפה שלי. גם אם זה בעל כורחי, יש לי בית לחזור אליו.
// אריאל שוורץ
הפוסט היי שלום, יפה שלי הופיע ראשון במה וזה