הזמן: לפני קצת יותר מחודש. המקום: אני יוצא מנמל התעופה בן גוריון ועוצר מונית. תוך שתי דקות עוצר לי נהג. היה לו שיער קצר, סיגריה שדולקת וחליפה מחויטת כאילו יצא מפגישת עסקים על סכומים של מיליונים. הוא מסיים את הסיגריה ושואל לאן אני רוצה להגיע. אני אומר לו, "נס ציונה בבקשה", והוא מתחיל בנסיעה. אחרי שלוש דקות הוא פולט, "ראית את הלינץ' שעשו לחייל בנבי סלאח? לא ייאמן".
אני אומר לו שכן. "תגיד, איך חייל מגיע למצב כזה כשהוא לבד במערכה?", הוא שואל, "מה קורה שם בעצם? איך פועלים במצב כזה?", "איך פועלים? זו שאלה טובה", אני עונה ומביט מהחלון של הרכב בתקווה שיעזוב אותי, אבל הייתי חייב לחרטט לו משהו על הנוהלי פתיחה באש החדשים עליהם קראתי, "בתכל'ס, לאחרונה כבר אי אפשר לפעול כמו בתקופה בה אני שירתתי שם בצבא", אני ממשיך, "הייתי כבר באזורים חמים יותר".
יכולתי להוסיף ולהסביר שהייתי באזורים האלו יותר מחצי שנה, חטפתי אבנים, ראיתי את רימוני הגז מתגלגלים אליי חזרה, הולך לצד, משתעל עם עיניים אדומות ומחכה שמשהו יקרה – אבל כלום לא באמת קורה. יכולתי לספר לו שהוא מדבר עם אדם, במקצוע עיתונאי, שמחר הולך לדבר על זה בטלוויזיה, ועוד בפעם הראשונה. נלחצתי מדיי, ויתרתי על התענוג ובמקום זה שיניתי נושא ושאלתי אותו, "אז כמה זמן אתה נהג מונית?".
הכל למעשה התחיל באותו ערב, יום שבת, מספר דקות לפני הכניסה למונית. תוך כדי "סיור ווירטואלי" בפייסבוק מצאתי את עצמי משוחח עם תחקירן תכנית הבוקר של קשת. השאלה הראשונה שלו הייתה האם ראיתי את הסרטון שתפס תאוצה ברשת, בו מראים חייל צה"ל סובל מהתעללות של משפחה פלסטינית. האמת? ראיתי אבל לא מספיק התעמקתי בקטע. מיהרתי להסתכל על הסרטון פעם נוספת ושלחתי לו את התגובה שלי, לא יודע עד כמה התרשם, אבל מיד אמר שהוא שמחפש אנשים ששירתו כלוחמים בצה"ל בגזרת נבי סלאח על מנת להגיע ולדבר על זה בשידור.
בינתיים במונית, מעבר לחלון אני מגיע לנס ציונה, מסתכל מבעד לחלון על העיר הכל כך יפהפייה הזו (והיקרה, יש לציין), והנה הגענו. אני משלם לנהג ונכנס לביתי. להפתעתי אף אחד לא היה שם, יצאתי לחצר וחשבתי האם אני באמת מסוגל לשאת בדבר הזה. זה לא סוד שטלוויזיה זו השאיפה הכי גדולה שלי ומצד שני צריך להתמודד מתישהו עם הדבר הנורא הזה שנקרא 'חוסר ביטחון'.
השעה 23:00 בלילה, הפלאפון צלצל. על הצג היה רשום 'הבוקר של קשת', עניתי. "שלום, מדברים מתכנית הבוקר, רציתי לתאם את ההגעה לשעה 7:20 באולפני הרצליה", רציתי להגיד "רגע, שניה" אבל במקום זה יצא לי "אין בעיה, בסדר". לאחר חמש דקות, צלצל אליי התחקירן והתחיל לשאול אותי את השאלות על מנת להכין אותי לתכנית, הוא דיבר על הנוהלי פתיחה באש החדשים ומשהו על האמא הפלסטינית שתקפה את החייל. "אוקיי, הבנתי" השבתי וסיימנו, התיישבתי מול הלפטופ בחדר העבודה וחקרתי את הנושא לעומק.
המשך יבוא…
// ישראל סרנגה
הפוסט ההופעה הטלוויזיונית הראשונה הופיע ראשון במה וזה
