נפגשנו לא מזמן, כל החבר'ה, לקבב וסיגריה וקפה שחור חזק.
בין קבב לסיגריה, שִיחזרנו את כל הרגעים שאתה יכול לחלוק רק עם אנשים שאתה רואה פעם בחצי שנה, אבל יודע את החיים שלהם בעל פה. אתה יודע איך תומר נפרד מדנה קצת אחרי המבצע כי היא לא הצליחה להבין למה הוא שקט, ואיך אשתו של יונתן הלכה להלוויה של הקצין מהגדוד שנהרג בגזרה שלנו בזמן שאנחנו היינו בתוך עזה. אתה יודע איך תומר בטעות הרים את בקבוק השתן של איש הצוות שלו במקום בקבוק מים, ובחוסר תשומת לב אחרי יומיים של חוסר שינה, לקח לגימה עמוקה שתישאר חומר לבדיחות גם עוד שנים קדימה.
באדיבות CBS, שהחליטו שאני פוטוגני לרגע
השיחות נשמרו על רמת קלילות מדהימה, בהתחשב בעובדה שכולנו עברנו את אותו קו דיווח לתוך עזה לפני שנה ומשהו, וחזרנו קצת שונים. לא קשה היה לראות שבין הרבה חיוכים שעפו בתוך עשן סיגריות, היו הבלחות של כאב מוסתר. צרורות מקלעים בזמן שאתה ישן בטנק מעירים אותך בצורה שאף שעון מעורר לא מצליח, וזה משאיר צלקת קטנה שלא אוהבת להחלים. צרורות מקלעים ופיצוצים והבזקים ומתח שמתישים אותך עוד לפני שאתה קולט באיזו חוויה סוריאליסטית אתה נמצא, ולך תצליח להירדם אחר כך.
בזמן שעשן סיגריות ישן התפזר ועשן חדש נכנס, חיינו מחדש את אותם רגעים שכבר הספקנו לשכוח מהם בחלוף שנה- הפקודות בקשר, הידיעה המעורפלת שהטנק של שמואל נפגע, רעש המנוע הבלתי פוסק של הטנק, והמבט המבודח אז של האנשים שחלקם מפלרטט עד היום עם פסיכולוגית פעם בשבוע בחסות משרד הביטחון. כך ישבנו, הורסים את הדשא של אביהו עם שיחות על מלחמה ושלום, כשכל אחד מגניב לעצמו כמה שניות של שקט בין חיוך לבין צחוק. קל להבחין איך בן אדם מאבד את המבט שלו לרגע או שניים, ומעכל בתוך עצמו את הרגעים שהוא נשק למוות, ושנגמרים בנפש מצולקת חוויות ובאות מלחמה אחד שזרוק בארון.
שם, בשניות האלו שאף אחד כבר לא חייך וכל אחד נבל לתוך עצמו, בכמה שניות האלו שהרגע הקולקטיבי גבל באי שפיות, המצחיק של החבורה זרק בדיחה והאווירה חזרה להיות מבודחת. זו הדרך היחידה להתמודד, ולך תצליח להירדם אחר כך.
Israel Defense Forces on flickr
ניטשה דיבר על המוות של אלוהים. זה מה שרץ לך בראש כשאתה חושב שאתה עומד להיכנס לעזה בתור מילואימניק חילוני- איזה אלוהים מתיר מלחמה שכזו, הרס בקנה מידה שכזה, דמעות ובכי ודם וסבל שאי אפשר לקנות עם אות מלחמה ושירות פסיכולוגי חינם, שאי אפשר לשחד עם פטריוטיות ואידאליזם וציונות ורעות ושאר מילים גדולות שלא רלוונטיות כשאתה מסתער קדימה. עם פטריוטיות לא טוענים מאג, ועם אידאולוגיה לא מנטרלים מחבל, לפחות לא בעולם הניטשאני שלי.
עם מה כן? עם ציוד נורמלי, שמאחוריו עומדת ההבנה שאם כבר עושים את זה, עדיף עם אותם החבר'ה שהם הטובים ביותר שהמדינה יכולה להעמיד, אותם חבר'ה שאתה רואה פעם בחצי שנה אבל מכיר את החיים שלהם בעל פה.
ואז אתה חוזר הביתה, וחברים שלך מוציאים אותך לבירה, וחברה שלך מספרת כמה היא התגעגעה, ואתם עוברים על תמונות מהמגנן שמעלות לשניכם חיוך, ואתה מספר לה את כל החוויות שהיא צריכה לשמוע ומסתיר את אלו שלא, והכל דועך לאט מבחוץ אבל עדיין בוער בפנים גם חודשים אחרי שזה נגמר. ואתה נזכר לפעמים, או שלא, ואתה משחרר דמעה לפעמים, או שלא.
ולך תצליח להירדם אחר כך.
// אריאל שוורץ
הפוסט קבב, ניטשה ומלחמה הופיע ראשון במה וזה