בוא נשחק בחבר וחברה. כמו שהיינו קטנים. נעלה הצגה לתפארת למי שרוצה לראות- ובעיקר לעצמנו.
נעשה הכל כמו שצריך, בקצב הנכון.
ההתחלה תהיה נעימה, במפתיע גם האמצע. כל בוקר יתחיל בהודעת “בוקר טוב.” לפני שנגיע ל"בוקר טוב מאמי שלי" נתחיל בבוקר טוב + שם חיבה מצחיק שיעלה חיוך, אבל לא יסגיר את זה שהיא הראשונה שחשבת עליה הבוקר.
נפגש, נדבר, נצחק, נשתה, נעשן, נצא, נשכב.
נמצא את עצמנו נמנעים ממפגשים עם בני המין השני בסיטואציות אינטימיות, לא כי קבענו שאסור – פשוט כי לא כל כך בא לנו. לא הגדרנו כאן שום סוג התחייבות אחד כלפי השניה. הרי זהו משחק.
במהלך הנסיעה באוטו תגניב בעדינות את היד שלך לאזור הירך שלי, בטעות, והשדרן ברדיו יחליט לנגן שיר שמדבר על רגשות או חלילה אהבה ואני אתחיל לזוז באי נוחות מוחלטת, ואתה תזיז באלגנטיות את כף היד שלך חזרה להגה, לטריטוריה שלך, שבטעות לא נתבלבל לנו כאן. הרי זהו קו דק, זה שבין מציאות להצגה.
תחזור מהעבודה ותבוא אלי. תחכה לזה. אני אחכה לזה. אחזור מהלימודים ישר אליך ונלך לאכול. תחכה לי שאסיים. תשאל אותי איך היה. תעודד אותי במידה והיה לי יום גרוע.
יש לנו את ה"שיר שלנו", גם אם לא קראנו לו כך. זהו שיר שקרה לנו משהו מיוחד בזמן שהוא התנגן ברקע, או שהוא פשוט רדף אותנו לכל מקום שהגענו. לא נקרא לו "השיר שלנו", לא, זה שמור לזוגות, אבל נזכר אחד בשניה אם נשמע אותו לבד.
אהיה איתך ביום ההולדת, כי זה מה שבאמת ישמח אותך ולא כי זה מה שחברה עושה בשביל חבר. לא, לא נעלה תמונה לפייסבוק. ניסע רחוק לאיזשהו חור ונתענג בעיקר מהדרך, פשוט כי זה מה שמרגיש לנו נכון.
אבוא איתך לאיקאה כי בגדול אין לך מושג מה עושים שם ואתה מפחד לצאת בלי כלום או עם המון דברים שאתה לא צריך. אסכים ללוות אותך בשמחה, רק כי במקרה אני פנויה היום אחר הצהריים, לא כי אני רוצה שבבית שלך יהיו דברים שיזכירו לך אותי, לא כי אני רוצה להשאיר סימן, חותם, איכשהו. לא מה פתאום, זה פשוט חלק מהתסריט, אל תשכח. אל תשכחי, בובה.
נדבר שעות ונאבד את הזמן. לכל אחד יהיה את הצד שלו במיטה. נריב על המזגן, אני אקפא ולך תמיד יהיה חם. אני אקפא בשבילך כל הלילה ובבוקר אתעצבן שהקרבתי שינה טובה רק בשביל הצגה.
אני אדע מי החבר שלך מכיתה א׳, ההוא שאתם בקשר רק מתוך שיגרה. ומי החבר שהכרת מאוחר יותר בחיים והוא משום מה מכיר אותך טוב יותר, אתה תדע על הפרידה של החברה הכי טובה שלי. אבל לא נפגוש אותם אף פעם.
בסוף הרי מישהו יצעק שם מאחורה "קאט". נגמרה ההצגה. צאו מזה חבר'ה, נסחפתם לזה לגמרי. חזרה למציאות.
// מאי ברנהולץ