מה וזה ויקב רמת הגולן הזמינו את הבלוגרים לכתוב את החלטות שלהם לשנה החדשה. אומרים שאם כתבת את זה – זה שם. אנחנו נבדוק אותם בעוד שנה 
מכירים את זה שלקראת תחילת שנה חדשה – בין אם לועזית או עברית – כל הפיד בפייסבוק הופך פתאום למכתבי סיכום ותודה להוריי שהביאוני עד הלום? אז השנה הזאת גם המילים שלי יהיו כאן, ואני אשתדל לכתוב לכם מילים מיוחדות, צבעוניות, מהבהבות, כאלה שתופסות את העין, מלאות בזימה ואהבה בו זמנית. בדיוק כמו שארצה שהשנה שלי תהיה.
תכלס אלה ימים נוראים עכשיו. והם מאוד נוראים, ניתן להרגיש; האובך שהיה, החום, וזה שאנחנו מפחדים מהמחשבות של עצמנו.
מכירים את זה? אני רוב היום עסוקה בלא להרגיש, לא להגיד, לא לחשוב, לא לכתוב. נכון, אני כותבת את המחשבות שלי. אז אני מפחדת מהם ואני מסתירה, אני מסתירה את עצמי, בחיוכים ובשפת גוף של הכל בסדר.
הלוואי שהשנה אדע לנקות את המגירות ביסודיות, בדרך כלל אני מנקה בחפיף, משאירה את הפירורים שבצד בטענה שלא ניתן לנקות את זה. הלוואי שהשנה הזאת לא אפחד מהמחשבות של עצמי, כי אז יגיע המצב שבו גם אפחד להסתכל במראה ולראות את ההשתקפות של איך אני מרגישה. הלוואי שאמשיך להיות לוחמת כמו שאני, לא מוותרת, עובדת קשה, מתאמצת להצליח.
השנה אני מתחילה ללמוד באוניברסיטת תל אביב. אני חוזרת אל ספסל הלימודים והפעם מבחירה, אני הולכת ללמוד אומנות, קולנוע וטלביזיה. (אני אוהבת לכתוב טלביזיה ב-ב' כי זו מילה בלועזית וכותבים איך שרוצים.)
שוב אני מפוחדת, שוב אלו המחשבות שלי. אני מפחדת שיהיה לי קשה מבחינת שעות הלימודים, מפחדת שיהיה לי קשה להגיש עבודות, שלא יהיה לי מספיק כסף להפיק סרטים טובים, אני מפחדת שתל אביב תהרוס אותי, שהיא תוציא ממני את תחושת המוזה שיש לי בצפון.
ובאיזה חסד מסכן שיש לתל אביב, אני מחכה שהיא תעצב אותי, אני מחכה שתל אביב והתקופה שאחיה בה יעצבו אותי לאדם שאני. לאדם שארצה להיות. אחת כזו שלא מפחדת מהמחשבות אלה, כזו שמנתבת את המחשבות שלה.
אני רוצה לאחל לעצמי ולכם שבכל יום שיסתיים יהיה לכם מישהו לחלוק איתו את הרגעים היפים ואת אלה שפחות. אני רוצה שנדע כאנשים לנצור רגעים יפים שקורים ברחוב שאף אחד לא שם לב אליהם. אני רוצה שתשתפו אותם, אתם לא יודעים מה זה עושה.
לשתף בכלל – זה דבר עילאי, אני לומדת את זה עכשיו, שבכל פעם שאני משתפת בצורה הכנה והעדינה ביותר בנוגע לרגשות שלי, הצד השני לא יכול להישאר אדיש, ותאמינו לי שאני מתמודדת עם הרבה אדישות במהלך היום.
אני לא יודעת אם אני רוצה לאחל לעצמי להפסיק לפחד, הרי לפני כל צעד חשוב שעשיתי בחיי די חששתי, אבל דבר אחד בטוח, אני לא רוצה להתכחש למחשבות ולרגשות שלי. כי זה קרה בעבר, התכחשתי לדברים שאני מאמינה, זה הרגיש כמו אובדן זהות. אני מעדיפה לאבד את הכל אך לא את הזהות שלי, ובעיקר לא לפני שנה מלאה אתגרים שמצפה לי.
שתהיה לנו שנה של אהבה, חופש, התפתחות רוחנית, אמונה, למידה, גדילה, סיפורים טובים, מוזיקה, ספורט וכושר, אוויר נעים, אווירה זה גם חשוב, בריאות והצלחה, שנה של משפחה ושל חיבוקים, שנה של להכיר ולהיפתח, להפסיק להתבייש, להפסיק לפחד, לחיות. לנשום. להיות.
ושנהיה לראש, ולא לזנב.
// אילנה מאטטוב